הבוקר שאחרי: מי יכולה בכלל לחזור לשגרה?

עננת האופוריה המדומיינת בקושי הספיקה להירקם, והנה המציאות מיירטת אותה מבלי למצמץ. אמש (שלישי), בזמן שהורים טרוטי עיניים ונפש התחילו לאסוף את פיסות השגרה האבודה של ילדיהם, מתכוננים לחזרה לבית הספר, לגן, לצהרון – 7 משפחות גרעיניות התפוצצו מבפנים עם הידיעה כי בניהם הצעירים, היפים והאמיצים נהרגו מפיצוץ מטען שהוצמד לנגמ״ש שלהם בעזה.

>> שוב מפקירים את התצפיתניות. שורדת השבי דניאלה גלבוע זועמת: "מנותקים ברמות"

ללוחמי גדוד הנדסה 606 לא היה סיכוי, והתמונות כבר צובעות את הפיד בשחור, עם פנים טובות ומחויכות של שישה צעירים שחייהם נגדעו ברגע אחד ברוטלי: סגן מתן שי ישינובסקי, בן 21 מכפר יונה, מפקד מחלקה בגדוד ההנדסה הקרבית 605; סמ״ר רונאל בן-משה, בן 20 מרחובות; סמ״ר ניב רדיע, בן 20 מאליכין; סמל רונן שפירו, בן 19 ממזכרת בתיה; סמל שחר מנואב, בן 21 מאשקלון; סמל מעיין ברוך פרלשטיין, בן 20 מאשחר; וסמ"ר אלון דוידוב, בן 21 מקריית ים – כולם לוחמים בגדוד ההנדסה 605.

בקושי הספקנו להתאבל על רב״ט איתן זקס ז״ל בן ה-18. על מותה של חברתו היפה, נועה בוגוסלבסקי, תלמידת י״ב שעוד לא מלאו לה 18. על אמו של איתן, מיכל זקס בת ה-50, שכונתה בפי בתה "אמא לביאה". על שכנתם, נעמי שאנן בת ה-73, שבוקר לפני מותה יצאה לרחוב עם שלט וקראה להחזיר הביתה את החטופים. כולם נהרגו מפגיעת טיל בבניין מגוריהם בבאר שבע, רגע לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקפה.

>> כוכבת "חתונמי" שעובדת בסורוקה מגלה: "הפגיעה הייתה במחלקה שלי"

הרביעייה הזו חתמה את הרשימה המדממת של 29 ההרוגות וההרוגים ב"מלחמת 12 הימים". נזק משני לכאורה, שרעי המוחות בוודאי עוד ינסו למתג לנו כנס משיחי, כפי שמנסים למתג מחדש את טבח השבעה באוקטובר. בסוף, כולנו נזק משני במלחמת הנצח של עם הנצח, שרגיל להיתלש מהשגרה, לחיות על חרב ועל רולטה בלי לדעת אם יזכה לראות אור יום למחרת, ובאבחה לחזור לשגרת חיינו הבלתי שגרתיים בעליל.

בעולם נורמלי, עם שלם היה עוצר הכל, מעכל רגע את מה שעברנו ב-12 הימים האלה. את מה שעברנו ואנחנו עדיין עוברים כבר 628 ימים מאז השבעה באוקטובר – טבח מחריד בקנה מידה שמעולם לא היה בישראל, עם כ-1,200 נרצחים, 879 חיילים הרוגים מאז פרוץ המלחמה, כ-20 אלף פצועים פצועים, כ-145 אלף מפונים ומאות אלפי מילואימניקים שמסכנים את חייהם לצד חיילי הסדיר, מה שאומר מאות אלפי משפחות שלא עוצמות עין בלילה כבר מאות רבות של לילות.

>> נאבקה עד הרגע האחרון: סיפורה הפחות ידוע של נסטיה בת ה-7, שנהרגה מפגיעת טיל בבת ים

מתוך פטריות העשן, ההרס הרב והדם שנשפך – עדיין מרחפים סימני שאלה שאין עליהם תשובות. במקביל, מעל לפני השטח, מתרחשים דברים מפחידים השמורים למשטרים האפלים שנגדם ישראל נלחמת. רובם נדחקו לשולי החדשות, כמו גירוש נשים ממקלט ציבורי בירושלים בזמן אזעקות, או מעצרים של נשים על לא עוול בכפן מול עיני ילדיהן, ועריכת חיפוש בעירום על גופן ללא שום הצדקה.

אז כן, לחזור לשגרה על ספידים זה כוח העל שלנו. אף מדינה אחרת לא מזנקת על הרגליים היישר מהתהום במהירות כזו, אבל טמונות בכך סכנה – הדחקה, הכחשה, שאננות, נירמול וקבלה של המצב המחורבן הזה כמו שהוא. במציאות שבה שם רודף שם, וז"ל רודף ז"ל, המוח והלב כבר צרים מלהכיל את תועפות הכאב.

זה כבר מרגיש טרחני להזכיר את זה, אבל חובה להזכיר את זה שוב ושוב ושוב, עד שלא יהיה צורך יותר – 50 חטופים עדיין מוחזקים בשבי. כמחציתם בחיים, והם חיים על זמן שאול. רק ברגע שהם יחזרו, נוכל להתחיל לחזור לשגרה אמיתית – בה נוכל להתחיל לתקן את הקרע בעם, את המדינה, את הפוליטיקה המסואבת, ואת עצמנו.