הבוקר בא ולעבודה!

מאז שאני זוכרת את עצמי שנאתי את שעות הבוקר: אף פעם לא הסתדרתי עם שעונים מעוררים ועוד פחות מזה עם פלאפונים צרחניים באמצע הלילה, זאת אומרת – בשש בבוקר. בתיכון הייתי מאחרת כרונית וכמעט בכל בוקר נשלחתי אחר כבוד למנהל לשמוע הרצאות מייגעות בנושא הרה הגורל: חשיבות הדיוק.

אני מצדי הייתי בוהה בו במבט טרוט עיניים והבעה שאומרת "תגמור כבר, כדי שאוכל להירדם בשקט בשיעור הקרוב". אפילו בספר המחזור בסיום התיכון זכיתי לאזכור מרשים שנגע, איך לא, בנטייה הקלה שלי להגיע באיחור אופנתי היישר לשעה השנייה.

בצבא אימצתי את שיטת המקלחת הקרה על הבוקר, שעבדה בדיוק לחמש דקות שאחריהן הייתי מקללת חרש את הפרידה הזמנית מהפוך החמים, תוך הבטחה מרגשת להתאחד עם השמיכה שוב, תוך שעות ספורות.

מאבק פנימי בכל בוקר

כמה שנים אחר כך, שהתייצבתי באוניברסיטה, הקפדתי לבחור קורסים לפי השעה: השיטה הייתה פשוטה: כל קורס שמתקיים לפני 12:00 לא בא בחשבון, גם אם מדובר בקורס מעניין, מרצה כריזמטי וסטודנטים שווים. וגם לקורסים שהתחילו בשעות הצהריים הגעתי עייפה ורק לקראת 14:00 בצהריים התחלתי להתעורר. קצת. איכשהו, צלחתי את התואר הראשון ואפילו את זה השני בעיניים חצי עצומות ואחריהם בחרתי (שוב) עבודות ערב או כאלה שלא דרשו קימה מוקדמת.

מאז שבר נולדה, המצב השתנה: בהתחלה נאלצתי לקום מספר פעמים בלילה לצורך האכלה וכעת אני נדרשת לקום על מנת להגיע לעבודה בזמן, לא לפני שאני שמה אותה בגן. וכך, מדי בוקר אני מנהלת מאבק פנימי עם עצמי בניסיונות לגנוב עוד כמה דקות של שינה מתוקה.

ואם אתם חושבים שבסופי השבוע אני מצליחה איכשהו להדביק את הפער התמידי בין המצוי לרצוי, אתם טועים ובגדול. כך למשל, באחת השבתות האחרונות הקיצה בר מהביוטי סליפ שלה בשעה "היפה" שש בבוקר. "אני רעבה" הודיעה הגברת הצעירה נחרצות.

החטא ועונשו

ניסיתי להסביר לה שהיום יום שבת וסוף סוף אפשר לישון, אבל היא בשלה: "אמא, קומי!". לא עזרו כל ההסברים וכל ניסיונות השכנוע שלי לחזור למיטה, היא כבר הייתה ערנית לחלוטין, מתרוצצת ברחבי הבית, ו"מסדרת" אותו מחדש.

בסוף, כשכל תעלוליה המרשימים לנתק אותי מהמיטה לא צלחו, היא פצחה בבכי קורע לה שכמובן אילץ אותי לקום רק כדי לגלות שבזמן שנמנמתי הפך ביתי לזירת קרב: מוצצים, צעצועים ובקבוקים מצאו לעצמם מיקומים חדשים, כמו למשל בארון המקלחת וגרוע מזה באסלה. מה שנקרא: החטא ועונשו.

בכל ערב אני מחליטה החלטה גורלית: ללכת לישון מוקדם, רצוי עם שקיעת החמה, להשכים לשחרית של קפה ומאפה, ללגום בנחת מהכוס אגב עלעול בעיתוני הבוקר, להכין לעצמי כריך מהזן שמכינים בארומה, במקום שתי פרוסות עבשות עם "סקי" 5% בתוכן, והעיקר להרביץ הופעה מתוקתקת שכוללת את השילוש הקדוש שיער- איפור-בישום, להיראות כמו הנשים הללו הכל יכולות ממגזיני הנשים שמתחילות לתקתק כבר מחמש בבוקר (אלוהים, מתי הן ישנות???) וללכת לעבודה עם שיר חדש בלב, לא לפני שנפרדתי מבר בנשיקות במקום בדמעות.

יש למה לחכות.