האישה באגם: זה מה שקורה כשבמאית ישראלית מגיעה להוליווד

זה לא סוד שיוצרים ישראלים נמצאים כרגע בתחתית סדר העדיפויות, למען האמת? יש בי צד שמבין את זה. אנחנו באמצע מלחמה קשה ואחרי אסון נורא, יש דברים יותר דחופים. ובכל זאת, זה לא שזה משהו חדש. בערך מאז הקמת תעשיית הקולנוע המקומית, יוצרים ישראלים נאלצו לעבוד עם תקציבי רפאים ולנסות להוציא את המיטב. לכן זה מעורר השראה לראות איך עלמה הראל – בימאית ישראלית שלעד תהיה גם ה-VJ המיתולוגית של אלנבי 58 – מנצלת עד תום את הקרדיט שנתנו לה עם הסדרה החדשה והראשונה שלה (ועוד באפל TV+), "האישה באגם", ומראה לכולם כמה רחוק אפשר ללכת עם קצת תקציב אמריקאי.

>> לראשונה בהיסטוריה: בובת ברבי עיוורת עם מקל נחייה

"האישה באגם" מבוססת על רומן בעל אותו השם, ועוקבת אחר מאדי שוורץ (נטלי פורטמן) עיתונאית יהודיה שחיה בבלטימור ועזבה את הקריירה שלה לטובת חיי משפחה כעקרת בית. כשילדה קטנה מהקהילה היהודית נעדרת, מאדי לא עוזבת את הסיפור ומוכנה לעשות הכל בשביל למצוא אותה. המסלול הזה מוביל את חייה של מאדי למפגש עם חייה של קליאו ג'ונסון, אישה אפרו-אמריקאית שמנווטת בפוליטיקה התת-קרקעית של הקהילה השחורה בבלטימור.

פרקים הראשונים בנויים באופן די צפוי – המון התרחשויות והמון פרטים אקספוזיציונים תוך כדי דיאלוג (בדיוק כמו שתסריטאים ישראלים אוהבים) – אבל על זה מפצה הוויזואליה המרשימה. למי שפספס, עלמה הראל היא במאית מאוד מאוד ויזואלית, כפי שהשתקף בפיצ'ר הביכורים ההוליוודי שלה, "ילד דבש" מ-2019 (שנוצר עם שייה לה באף), לכן זה לא מפליא שגם כאן הראל סוחטת מהסיפור הזה פריימים שאפשר פשוט להקפיא, למסגר ולתלות בסלון, ועל הדרך מתבלת באפקטים שלא ציפינו להם מסדרת דרמה, שבמידה מסוימת די נשענת על ריאליזם היסטורי.  

שיח סביב מערכת היחסים הסבוכה בין הקהילה האפרו-אמריקאית לזו היהודית נידון כבר שנים ארוכות בציבור האמריקאי, אך הראל לוקחת את הדיון שנוצר כבר בספרה של לורה ליפמן, ומוסיפה לו את הטאץ' הויזואלי שלה שמשנה הכל. אפקטים פשוטים לכאורה הופכים להיות מרשימים מאוד כשהם מגיעים בטיימינג הנכון, כמו ילדה קטנה שמסתכלת על דמות מצדו השני של אקווריום למרות שהיא לא שם, או ציור שמקבל חיים באופן מפתיע. התוצאה לא מושלמת, אבל מפתיע כמה סדרה על מקרי רצח יכולה להיות מהנה עם טאצ'-אפ ויזואלי שפשוט לא היה מתאפשר בהפקה ישראלית (ולא היו חושבים עליו במרבית ההפקות האמריקאיות). 

זה לא סוד שהתרבות הישראלית תקועה כבר שנים רבות על שלב מאוס ולעוס של ריאליזם משפחתי משעמם, ויוצרים ישראלים רבים נמלטים לחו"ל כדי לחיות מהאמנות שלהם, או לכל הפחות להוריד את יוקר המחייה בזמן שהם לומדים את רזי המקצוע. עלמה הראל היא רק עוד הוכחה עד כמה שיוצרים ישראלים חייבים לפנות לזירה הבינלאומית אם הם רוצים לעבוד עם תקציבים ותנאים ליצור. אפילו צמד היוצרים שנחשב להכי ישראלי שיש, חנן סביון וגיא עמיר, הגיעו לנטפליקס לטובת ערכי הפקה. יש תקציבים שאי אפשר להתחרות בהם, והמקרה של "האישה באגם" מוכיח את זה.

אי אפשר לצפות מהיצירה הישראלית לעמוד בסטנדרט ההוליוודי, זה הרי לא יקרה מחר בבוקר (או בחיים), אבל חייבים לתת ליוצרים יותר כלים לעבוד איתם, ואם רוצים לראות את הרמה שאפשר להגיע אליה, מספיקה רק הצצה חטופה בפריימים המטורפים של עלמה הראל כדי להבין עד כמה צרים גבולות המסך בארץ.

זו עדיין לא סדרה מושלמת, כאמור. ראינו דרמות מתח ופשע שכתובות טוב יותר, למשל. אבל מבחינה ויזואלית היא מראה מה יש לעלמה הראל להציע כיוצרת, וזה משהו שכדאי לראות ושיש מצב טוב שנראה ממנה עוד הרבה בעתיד, על המסכים הגדולים ביותר. העיבוד הויזואלי שלה לספר נתן לו חיים ייחודיים ומקוריים, וניכר שיש לה הרבה מה להגיד באמצעים שלרשותה.

>> קמלה האריס כבר עושה בינג': 13 הנשיאות הכי טובות על המסך

בריחת מוחות היא אירוע מדאיג, אבל אם מדינת ישראל, ערוצי השידור וחברות ההפקה לא נותנת את הכלים שיוצרים צריכים כדי ליצור טלוויזיה איכותית, לא מתפשרת ובעלת יכולת לאתגר את הצופים ולדחוף את המעטפת – זאת התוצאה. והיא מרהיבה. הסיפור עצמו מחזיק עמוד שדרה מספיק כדי לסחוב עונה, אבל זאת העבודה שלה כבמאית שמרימה את הסדרה מעל הבינוניות של הז'אנר. שווה לצפות בעלמה הראל מותחת את הגבולות כמה שרק אפשר ונותנת השראה לכל יוצר.ת ישראלי.ת שלא רוצה להפסיק לחלום.
"אישה באגם", שני פרקים ראשונים באפל TV, פרק ראשון מדי יום שישי

הביקורת פורסמה לראשונה באתר "טיים אאוט"