האושר של ענת וקסמן

ענת וקסמן היא שחקנית, גרושה ואם ליונתן (21) ולגאיה (13). היא משחקת בהצגות "סוף טוב" שכתבה ענת גוב וביימה עדנה מזי"א וב"הבדלה" של שמואל הספרי, שתיהן בתיאטרון הקאמרי. וקסמן שיחקה בסדרה "החיים זה לא הכל" בערוץ 2, שירדה לא מכבר אחרי תשע עונות מוצלחות. בסדרה היא גילמה את דפנה הנשואה לגדי, אבי קושניר, וזכתה לשבחים רבים.

אושר

"להיות אסיר תודה על מה שיש. לשמוח עם היש ולא עם מה שאין זה אושר. מבחינתי, אושר זה ליהנות מכל שבריר שנייה שעובר, בלי חשיבות עצמית, בלי לייסר את עצמך, ולהקיף את עצמך בטוב, באנשים טובים ובשמחה. אפילו סתם להתעורר בבוקר, להכין קפה, לשבת עם העיתון, לחכות שהילדים יתעוררו, לשוחח בטלפון, לעלות על הבמה ומה לא?"

משחק

"לא פשוט להופיע כחולת סרטן סופנית בהצגה 'סוף טוב'. כבת שאיבדה את אמה למחלה, לא הייתי בטוחה שאני רוצה לעשות את זה. אבל כשדיברתי עם ענת גוב וקראתי את המחזה, הבנתי שאני חייבת לעשות את זה, כי אני הדוברת של ענת. ענת בעצמה חולה, ויש להצגה אימפקט בגלל שמדובר בסיפור אמיתי.

"הקהל מקבל את ההצגה בתערובת של בכי וצחוק ויוצא ממנה לאחר שהוא עובר חוויה מטלטלת. עבדתי בעבר עם ענת ועדנה בהצגה "חברות הכי טובות", בקאמרי לפני 13 שנה. היה לי כיף לעבוד אתן, והיה שיתוף פעולה נהדר. בהצגה 'סוף טוב' ענת נידבה אינפורמציה, אף על פי שהיא אדם סגור. היה לי חשוב שהמשחק שלי יהיה ענייני. הקהל צריך לבכות – לא אני. אם כי הקהל בעיקר צוחק. ענת פשוט יודעת לכתוב.

"ברגעים הכי קשים הקהל נקרע מצחוק, חייבים להמתיק את הגלולה המרה. הנושא מבהיל מאוד אנשים אבל אין מה להיבהל, ההצגה אסתטית מאוד. הדמויות בהצגה שעברו סרטן מדברות על זה בגלוי. בניגוד להצגות אחרות, יש בהצגה הזו משהו שנוגע בהרבה אנשים. הנושא לא הכניס אותי לקדרות, כי זאת הצגה אופטימית. הסרטן הוא רק חלק מהאירוע.

"כשאני על הבמה וכולם מתחילים לשיר סביבי, אני שואלת את עצמי איך הגעתי לתיאטרון הכי טוב בעולם, להצגה הכי טובה בעולם, עם פרטנרים כמו זהרירה חריפאי, שרית וינו-אלעד, רוני שובל וכל השחקנים והרקדנים הנפלאים שמלווים אותנו, עם במאית כזאת ועם מחזאית כזאת נהדרת. זה לא מובן מאליו עבורי שאני שם. עבדתי קשה מאוד כדי להגיע לאן שהגעתי. אף אחד לא עזר לי ושום דבר לא ניתן לי בזכות קשרים ומניפולציות, הכל היה מאוד נקי. זה גורם לי אושר גדול".

תיאטרון

"הוריי התייחסו למקצוע שבחרתי מאוד בטבעיות. לאבי היה בית קולנוע ותיאטרון, ושניהם חינכו אותי לאהבת תרבות בלי שהם ידעו זאת בכלל. הם שמחו לראות אותי על הבמה. בהצגה הראשונה בבית צבי הם התרגשו מאוד. אחר כך הם באו לתיאטרון כאילו שזאת הופעה שלי בסלון. כילדה הופעתי הרבה בסלון, כל הזמן היו אומרים לי: 'תעלי על השולחן ותרקדי טוויסט לאורחים'. הייתי ביישנית מאוד, אבל אהבתי את זה".

במה

"על הבמה אני מרגישה בבית. טוב לי שם, אני מוגנת. חשופה ומוגנת. אף אחד לא יודע מה עובר לי בראש. הבמה היא מקום שתמיד משך אותי אליו. כילדה השתתפתי בגיל 16 בחוג דרמטי. בצבא לא קיבלו אותי לתיאטרון צה"ל. הייתי מ"כית וזה גם סוג של תיאטרון, שיש בו קהל נאמן ומבוהל. אחר כך למדתי בבית צבי ועבדתי בתיאטרון באר שבע, שנתיים בתיאטרון הקאמרי ואז בבית לסין. אחר כך הייתי מובטלת כמה שנים. חזרתי לתיאטרון הקאמרי ב-98".

קהל

"בתיאטרון, בעקבות המפגש עם הקהל, מקבלים תגובה מיידית. זה קשר שאין לו תחליף. אם את 'החיים זה לא הכל' היו מצלמים מול קהל, זה היה מעיף אותנו. כשמופיעים בטלוויזיה, התגובות מהאנשים ברחוב לא מיידיות. זה משמח, אבל אחר. ברחוב קוראים לי דפנה, בשם הדמות שלי בסדרה, והתרגלתי. אני אוהבת את השם הזה. סך הכל זה מאוד הגיוני. ברחוב לא יודעים מי אני. כך זה יותר קל להם, אז למה להקשות? אני כל כך הרבה שנים דפנה, זה הגיוני לי".

קשרים

"עם הצוות של 'החיים זה לא הכל' הייתה תחושה של משפחה. היה לנו נוח יחד והצחקנו אחד את השני. בכל מקום שאני עובדת בו נוצרת משפחה קטנה. כעת עם סיום הסדרה, המשפחה הזו מתפוגגת. אחרי שהסדרה נגמרת נשארים בקשר רופף, כי זאת יותר חברות מקצועית".

בית

"אני אוהבת להיות בבית עם הילדים והכלב. הפי, הכלב שלנו, הוא הכלב הכי שמח בעולם. הוא כלב מעורב שנראה כמו במבי. יש לו אוזני כרוב ואף ענקי וכולו זנב ושמחה. הוא גורם לי הרבה שמחה. אני נהנית לבשל במטבח. אני מבשלת אוכל מהיר, כי אין לי סבלנות. אוכל פשוט וטעים כמו פורלים טריים על המחבת, שמטגנים שתי דקות מכל צד, ותוספת ירק. שנים עבדתי והשקעתי כאישה נשואה, ומהרגע שהתגרשתי הפסקתי. אני מבשלת רק מתי שבא לי וכשטוב לי.

"הילדים ואני אוהבים פשוט להיות יחד. אני לא מאמינה בהפעלות, אלא פשוט להתנהל בבית ולהיות יחד. אנחנו אוהבים לשחק בהמצאות של מילים ובמשחק 'תופסים קו'. אני אוהבת שהבית מלא בילדים. אין לי מושג בבוקר מי נמצא איפה. אני אוהבת שהבית חי. בבית אני נחה. עייפתי. אני מבוגרת למסיבות, לא תודה. אני צריכה שקט. בעבודה אני נמצאת כל הזמן עם אנשים, והבית זה המקום שאני פשוט נמצאת בו".

טלוויזיה

"אני מאוד אוהבת לראות טלוויזיה. אני אוהבת הכל. בניגוד לאנשים שקוראים לה קופסת הטמטום, בעיניי היא מכשיר לימודי. אני שואבת הנאה וידע מסדרות מהעולם, כמו "משפחה מודרנית" ו"שלושים רוק". סדרות מהארץ אני אוהבת לראות כדי להכיר פרטנרים. אהבתי את "מתי נתנשק", סדרה נהדרת, ואת הסדרה של דנה מודן. "רמזור" מקסימה בעיניי. אני מאוד אוהבת את "חדר 101" של עינב גלילי, "מצב האומה", "ארץ נהדרת", הכל מהכל.

"אני אוהבת את ערוץ הביוגרפיה וגם תכניות ריאליטי עד גבול מסוים. מעניינות אותי תכניות אוכל. את "מאסטר שף" אני אוהבת. חיים כהן ומיכל אנסקי הם השופטים המועדפים עליי. אני רואה את אנסקי, ואני אומרת כל הכבוד להורים שלה שיש להם ילדה כזאת. אני מעריכה הורים שהצליחו לגדל ילדים כאלה. זה לא פשוט. היא 'מנטשית' – בן אדם, מלומדת, מבינה באוכל, מתוקה ואינטליגנטית. היא מכבדת את המקצוע שלה, מדברת איטלקית ונראית נהדר".

תכניות לעתיד

"יש סרט של איתן פוקס באופק, וחוץ מזה אני הולכת לאודישנים כמו כולם. אם הייתי עושה רק טלויזיה, הייתי מובטלת. בסיס האם שלי הוא התיאטרון. יכול להיות שאני אנוח השנה. אני עוברת מהצגה להצגה, 30 הצגות בחודש, עם הרבה נסיעות. אני אקח זמן לעצמי, אולי גם אכתוב".

המלצה אישית

"לאמץ כלב. תמיד הבהילו אותי שמדובר בהרבה עבודה, אבל ברגע שאתה אוהב את הכלב, שום עבודה ושום דבר. הוא גורם לי אושר גדול. כל מי שבא אתו במגע רואה שהכלב הוא קסם מהלך. אני מדברת אתו והוא מצחיק אותי".