האוהל האינטימי שלי

יש קסם במילה מסע. בשונה מטיול או חופשה, שיכולים להיות סתם בטלה מבורכת על שפת הים או שהייה במלון הכל כלול משעמם, המסע מגלם בתוכו יותר מזה: הרפתקה, אתגר, מפגשים מיוחדים והתרחקות מהרגיל והמוכר. אחרי מסע בעקבות מלחמת העולם השנייה ומסעות שחייתי במהלכם עם קהילות המנהלות אורח חיים אלטרנטיבי, מצאתי את עצמי חי חיים סטודנטיאליים רגילים למדי בחיפה.

לקראת אמצע השנה הראשונה התגבש במוחי רעיון. למה לא לשלב? למה לא להמשיך בחיים הרגילים ובכל זאת לצאת למסע. מסע קרוב, כזה שאינו דורש התנתקות. "למה שלא אנסה לחיות בטבע? אמצא לעצמי מקום מבודד, אבנה לי בית על עץ ואגור בו במשך שנה", חשבתי לעצמי. במקום לחיות בעיר ולצאת לטבע כשאפשר, למה לא לחיות בטבע ולבוא לעיר כשצריך?

לחיות שנה באוהל וליהנות מזה

שני סיפורים שהכרתי הדהדו בראשי. הראשון הוא סיפורו של כריס מקנדלס, שלאחר מסע נדודים חי במשך ארבעה חודשים באוטובוס נטוש באלסקה. הסיפור השני הוא דווקא מכאן. לפני שנים אחדות טיילתי לאורך הירדן ופגשתי זוג היפים שבאו למקום יומיים קודם לכן והתחילו להקים אוהל מאולתר.

הם הזמינו אותי לשבת איתם. הוא היה בחור נחמד, והיא קצת משונה. הצעתי להם לעבור לצד השני של הנחל, שבו היתה חלקה מישורית וגם שני קירות בזלת של בית נטוש שיכלו להקל עליהם את הקמת המתחם שלהם. "אנחנו לא רוצים לעבור לשם", אמרה הבחורה בעצבנות, "אולי מישהי נאנסה שם, אולי יש שם אנרגיות רעות, אנחנו רוצים להקים את המקום שלנו מאפס". בחושי הלא חדים במיוחד הבנתי שכנראה יש איזה סיפור מאחורי הדברים, ושיניתי את הנושא באופן מלאכותי לגמרי. כשהמשכתי בדרך חשבתי לעצמי שבשבילה, בדיוק כמו בשביל כריס מקנדלס, היציאה לטבע היתה בריחה, והטבע מקום מפלט מרוחק מהחברה.

גם בחיים שלי היו כמה דברים שלא אהבתי. את המדף הקטן שהתרכזו עליו החשבונות, ובהם מכתב מהעירייה שקובע כי אף על פי שאני סטודנט אני לא זכאי להנחה של 80% בארנונה, את הטלוויזיה של השכנה, הקרובה מדי לקיר ומבשרת לי שאחרי הפרסומות נדע מי עלה לשלב הבא ויזכה להיות כוכב לרגע, את נהג משאית הזבל שלא מצליח לעבור ברחוב החד-סטרי וצופר מוקדם בבוקר, את כלי הרכב שנתקעו אחריו ושצופרים יחד איתו.

למרות זאת אני חושב שאלה היו רק זוטות, ושהמטרה שלי לא היתה להתנתק מהחברה מתוך תחושת עליונות, זלזול או אי התאמה, אלא דווקא ללכת על הקו הדק שבין הנורמטיבי למשהו קצת שונה, בין הנוחות שמספקת השגרה לצבעוניות הלא מעשית של אנשי השוליים. לחיות בטבע ועם זאת לעבור את המבחנים באוניברסיטה.

לאחר שבדמיוני כבר בניתי לי את המקום המושלם, החלטתי שכדאי שאצא קצת לשטח לראות אם הדבר אפשרי. באחת השבתות היפות של חודש פברואר נסעתי באוטובוס לאוניברסיטה ויצאתי לחקור את האזור שסביבה. חזרתי עם שתי מסקנות: הפרויקט אפשרי, אבל הבית על העץ יצטרך לחכות ליער אחר, אמיתי. חשבתי על אוהל.

הצעד הבא לא היה קל. הגעתי לשלב שבו התוכנית שנרקמה אצלי יפה-יפה בראש צריכה לצאת לאוויר העולם ולעמוד בפני ביקורת. איך בכלל אני מבשר למשפחה? מה להגיד? "אבא, אמא, החלטתי לחיות השנה באוהל?". בלשון המעטה זה נשמע קצת מוזר, בלשון קצת יותר בוטה זה נשמע הזוי, על גבול הדרוש אשפוז. רוב ההורים היו מעדיפים שבנם בן ה-28 יבשר להם דברים אחרים.

למזלי המסעות הקודמים של האחים שלי (חודשיים על סוסים במונגוליה, 3,000 קילומטר לבד בסין על אופניים, חצי שנה על אופנוע בהודו, 2,500 קילומטר באופניים בנורווגיה ובשוודיה) וגם שני המסעות שלי, כל אלה כבר הכינו את הקרקע. לשמחתנו זכינו להיות בנים להורים שסומכים עלינו ויודעים לחבק בלי לחנוק.

את רוב החששות של ההורים הצלחתי להרגיע בכך שאמרתי, ובאמת התכוונתי לזה, שהמטרה שלי אינה רק לחיות שנה באוהל, אלא לחיות שנה באוהל וליהנות מזה. אם ארגיש שקשה לי מדי, שלא טוב לי, שקר לי או שסתם רע לי, תמיד אוכל לישון אצל חברים ואז למצוא דירה בתוך כמה ימים. בחיפה, בניגוד לתל אביב, זה בהחלט אפשרי.

"אני יכול לומר בביטחון שיש לי את המשתנה הכי יפה בארץ." צילום: Johannes Scmid

עם קצת עזרה מהאחים

בשבועות הראשונים הגעתי לאתר הבנייה הפרטי שלי, לפני או אחרי השיעורים באוניברסיטה, בכל פעם לכמה שעות של עבודה. אספתי זבל בנייה שנזרק ביד נדיבה ביערות הכרמל מהאוניברסיטה ומהיישובים הדרוזיים בכרמל, והתחלתי לבנות. לא עבדתי לפי תוכנית ברורה. מתוך ניסוי וטעייה בניתי מטבחון, מתקן למקלחת, שולחן וארון בגדים. הייתי קבלן, אדריכל ומעצב.

בבית החדש שלי ביער הייתי לגמרי חופשי לבנות, ואם צריך גם לתקן. גם האחים שלי, תומר ושקד, באו לעזור. תומר, פלאח בנשמתו, סידר מדרגה בכניסה וחפר את התעלה שהקיפה את המתחם ושנועדה להגן מהגשם. שקד, הפרפקציוניסט, עבד על המטבח. הוא חפר בורות, תקע עמודים, כיסה באדמה והתחיל לחבר את המדפים. כשראה שהעמודים לא עומדים במקומם המדויק, הוציא אותם וחפר שוב, עד שהיה מושלם. אני הייתי מסתפק בבערך.

במשך השנה המשכתי לבנות. באחד הימים חלפתי באוניברסיטה על פני שירותים שעברו שיפוצים. בחוץ היו זרוקות שלוש משתנות משירותי גברים. למחרת עברתי שם וראיתי שהמשתנות עדיין עומדות בפינה. לבי נכמר. ביום השלישי כבר באתי מצויד בשקיות זבל שחורות גדולות. עטפתי את אחת המשתנות, העמסתי אותה על כתפי ויצאתי לדרך הארוכה. עם הנוף מסביב אני יכול לומר בביטחון מלא שיש לי את המשתנה הכי יפה בארץ.

אחרי עבודות התשתית הבאתי את הציוד הבסיסי, ולפני שעברתי למתחם יצאתי לקניות, צעד שראיתי בו מעין תעודת ביטוח נגד חרטות. רשימת הקניות כללה אוהל גדול (600 שקל), בלון גז וכירה (600 שקל), יריעה שתשמש גג (600 שקל), כלי עבודה וכלי בית (600 שקל). רציתי יותר מסתם ספה בין העצים ואוהל ליד. רציתי לבנות מקום שאני יכול לבשל בו, לשבת בו בנוח, ללמוד ולהרגיש בו בטוח.

כדי להגיע לכל זה הייתי צריך לענות על שאלה פילוסופית מעניינת: מה זה בעצם בית ברגע שמוותרים על הקירות? האם מרחב פתוח יכול באמת לספק את האינטימיות, הנוחות והביטחון שבית מעניק, גם אם אין דלת ומנעול? בשבועות הראשונים שהתגוררתי במתחם לא הצלחתי לענות על השאלה הזאת. מסיבה שאינה ברורה לי, אולי סתם מתוך דאגה, לא חדלתי לעבוד ולא הצלחתי לשבת ללמוד. הייתי חסר מנוחה. הרגשתי שאני צריך להמשיך לבנות ולסדר וליישר ולשפר. רק אחרי תקופה מסוימת נרגעתי והצלחתי לנהל חיים תקינים, עד כמה שהתנאים אפשרו.

"הטכנולוגיה הניידת איפשרה לי ליהנות משני העולמות". צילום: אורן כהנוביץ'

על אינטרנט לא ויתרתי

מהמסע שלי בין קהילות אלטרנטיביות למדתי שאפשר לחיות בלי מה שנראה לנו מובן מאליו, מים זורמים וחשמל. כך חייתי עם האמישים (ראו "מסע אחר" 230, נובמבר 2010) ועד לפני 100 שנה כך חיו כולם. עם המים היה קל יחסית להסתדר. פשוט סחבתי. לצד המחשב הנייד והספרים היה לי נאד מים של חמישה ליטרים ועוד שני בקבוקי פלסטיק, כל אחד של שני ליטרים. כל יום, לפני שחזרתי מהעיר, מילאתי את כל אלה במים והבאתי לאוהל.

במטבח שבניתי, מעל הכיור, שהיה לא יותר מגיגית קטנה, הצבתי ג'ריקן של 20 ליטר עם ברז. ביום רגיל, שבו חזרתי מהלימודים אחר הצהריים, בישלתי, שתיתי ושטפתי כלים, השתמשתי בממוצע בארבעה-חמישה ליטרים. סבון הכלים והשמפו שהשתמשתי בהם היו אורגניים, ולכן יכולתי להשתמש במים האפורים להדיח את המים במשתנה ולהשקות את העציצים שלי, שלא התכוונתי להפקיר אותם רק מפני שעברתי לגור באוהל בחיק הטבע. בימים קרים התקלחתי במלתחות של חדר כושר סמוך שנרשמתי אליו, ובימים חמימים נהניתי מאחד התענוגות הגדולים, מקלחת בטבע. בבוקר הנחתי בשמש את המקלחת הניידת, שק מים שחור עם ראש של מקלחת, ואחרי הצהריים חיכו לי מים חמים.

לחיות בלי חשמל היה יותר מסובך. השתמשתי בפנס ראש, פנס שולחן שעובד על סוללות ופנס סולרי שהוצאתי לשמש כל בוקר. האור הנעים ביותר, אור צהוב וחם, הופק משתי עששיות נפט איכותיות. כל יום מחדש, כמו ילד קטן, נהניתי להעלות את הפתיל, לראות את הלהבה מתגברת, ואז להוריד את הפתיל ולהחליש את הלהבה.

לקירור מזון קניתי צידנית גדולה ותכננתי להשתמש בקרחונים. בסופו של דבר זה נראה לי טרחה גדולה מדי, וּויתרתי על הרעיון. אכלתי יותר ירקות ופירות ופחות מוצרי חלב. בבוקר אכלתי לרוב מוזלי או קורנפלקס עם יוגורט שקניתי יום קודם לכן. לארוחת ערב הכנתי פסטה, אורז, שקשוקה או ירקות מוקפצים. בשר אכלתי רק כשביקרתי את ההורים. גלידה קניתי רק בקיוסקים, ואת הנס קפה שתיתי עם חלב עמיד. ככה זה בחיים, לפעמים צריך להתפשר.

על אינטרנט לא ויתרתי. כמה מהחברים הקרובים ששיתפתי בתוכנית שלי התאכזבו כשאמרתי להם שקניתי נטסטיק (אינטרנט סלולרי), שמאפשר גלישה מכל מקום. "אם אתה כבר עושה את זה, תעשה את זה כמו שצריך, טבע נטו, בלי פייסבוק". אבל התנתקות לא היתה המטרה, והטכנולוגיה הניידת – טלפון נייד, אינטרנט סלולרי ומחשב נייד – אפשרה לי ליהנות משני העולמות. אילו יצאתי למסע הזה לפני עשור, אולי הוויתור שהיה נדרש ממני בתחום הזה היה גדול מדי.

בלילה הראייה מוגבלת והדמיון משתולל

עם הזמן התחלתי להרגיש נוח בטבע, אפילו נוח מדי. שמתי לב שאני מדבר בסלולרי בקול רם, שומע מוזיקה בווליום גבוה ויוצא וחוזר מהמתחם בלי לבדוק אם יש אנשים מסביב. רמת המבצעיות שלי, אם להשתמש בשפה צה"לית, ירדה פלאים. כדי לחזור למוטב התחלתי בפרויקט חדש, הסוואת המתחם. סביב האוהל העמדתי ענפים, שתלתי שלושה מטפסים בנקודות בעייתיות ובניתי שער כניסה שנסגר אוטומטית באמצעות משקולת שנקשרה אליו בחוט.

"הקפדתי לסגור את האוכל בצידנית". צילום: אורן כהנוביץ'

אבל אין ספק שהשהייה בטבע מעלה תחושות שבמצבים אחרים נשארות מודחקות. הלילות הראשונים ביער היו מפחידים. עלה נופל, שחרור שנובר בעלים, עכבר שמחפש אוכל. כל קול מעלה חשש שלפחות שני אנשים (בעלי כוונות רעות כמובן) מתקרבים. עם הזמן למדתי להכיר את רחשי החורש בלילה, אבל נראה לי שהפחד מהלילה טבוע בנו. כל הילדים מפחדים מהחושך, אין ילד שמפחד מהאור. אולי זה מכיוון שאנחנו נסמכים כל כך על הראייה שלנו ביום, עד שבלילה, כשהראייה מוגבלת, השמיעה מתחדדת והדמיון משתולל.

ובכל זאת ידעתי שגם אם מישהו היה מגלה את המקום שלי, לא היה נגרם נזק רב. מה כבר היו יכולים לגנוב? שני ג'ינסים, כיסא ושולחן? הנזק הרב ביותר לא היה מגיע ל-3,000 שקל. לעומת זאת במשך השנה שגרתי כאן חסכתי כ-17 אלף שקל על תשלום שכר דירה וחשבונות. אמנם חיסכון כלכלי לא הופיע ברשימת המטרות שלי לשנה הזאת, אבל דבר שחשבתי עליו לא מעט היה שאנחנו מוציאים חלק ניכר מהכסף שאנחנו מרוויחים על להתקיים ולא על לחיות. איכשהו, למשך שנה, ניצחתי את השיטה.

"בסוף היום צעדתי לשביל הנסתר שלי, וידאתי שאין אנשים ונבלעתי בסבך". צילום: Johannes Scmid

אחרי השרפה והסופה

לקראת החורף חששתי שמי גשמים ירדו מההר ויציפו את המתחם, ולכן חפרתי תעלות היקפיות וכיסיתי בניילון את האוהל ואת השטח שסביבו, ששימש לי סלון, מטבח ומקלחת. אבל במקום הגשם המיוחל באה האש. הייתי בביקור בגרמניה בתחילת דצמבר כשחבר התקשר ואמר לי לראות חדשות, שדיווחו על שרפת הענק שפרצה בכרמל. האש, שכילתה בסופו של דבר 50 אלף דונם, התקרבה והתרחקה מהאוהל שלי חליפות בהתאם למשטר הרוחות. עקבתי אחר החדשות בדריכות. רק אחרי חמישה ימים סכנת האש חלפה. למזלי המקום שלי לא נשרף.
שבוע אחרי השרפה פרצה הסופה הראשונה של החורף. כשחזרתי לאוהל אחרי הסופה, שרר שקט מוזר בכרמל. שקט שלא הכרתי. חזירי הבר, שלפני הסערה רחרחו סביב והפכו את האדמה כל לילה בחיפוש אחר מזון, נעלמו.

הקור והגשם לא יצרו קושי, וגם הבוץ שחששתי ממנו לא היה בעייתי במיוחד, מכיוון ששכבה יפה של עלים הפרידה בין נעלי ובין האדמה הרטובה. האתגר הגדול בא מכיוון בלתי צפוי, הרוח. בלילות, כשהרוח השתוללה והכתה באוהל, שנתי נדדה. לאו דווקא בגלל סיבה מודעת כלשהי, אלא יותר בגלל תחושה עמומה שליוותה אותי גם בשעה שישנתי, תחושה שמשהו דוחף אותי כל הלילה. בבקרים התעוררתי עייף, והרגשתי ששרירי הבטן והרגליים מתוחים מרוב התנגדות מדומה לרוח. בהתחלה ניסיתי להתגבר על קול הרוח באמצעות אטמי אוזניים או מוזיקה, וכשזה לא עזר ניסיתי להשלים עם הרוח ולא להתנגד לה. לא ממש הצלחתי.

מישהי שלומדת איתי סיפרה לי שבני שבטים שגרים באזור מדברי מוכה רוחות במרוקו נוהגים להסתגר בבית ולכסות את הפתחים בשטיחים, מכיוון שהם חוששים מעין הרע ומגנבת נשמות. אחרי שנה באוהל אני יכול לאשר שיש דבר כזה רוח רעה (או לכל הפחות רוח שגוזלת אנרגיות).

מלבד הרוח הביא עמו החורף עוד צרות קטנות. טחב, רטיבות ולחות. אבל בסופו של דבר מחודשי החורף נשארו לי זיכרונות נעימים. להיות בחוץ באביב, כשהשמש מלטפת, זה קל, ואז כל האנשים יוצאים החוצה. דווקא בשעות הקשות, כמו בערבים הקרים בחורף (וגם בצהרי יום מעלפים בקיץ), הרגשתי סיפוק, ומכיוון שידעתי שאין איש בסביבה, הרגשתי שהיער כולו שלי.

האביב, שהשנה התאחר ונמשך עד מאי, הביא איתו שינוי מבורך במזג האוויר, בשעות האור שהתארכו, בפריחה העדינה של צמחי הצל ובצימוח הירוק. כל ענף התארך, ועלים חדשים צצו. הגדילה נראתה מדי יום ביומו. ענף ליד ענף, עץ ליד עץ, נדמו בעיני לענק ירוק ששולח אלף אלפי אצבעות ירוקות קטנות לכל הכיוונים ומתעבה לאיטו.

בחודש מאי חזרה לשכונה גם משפחה של חזירי בר. בימים הראשונים רק שמעתי אותם, והם נשמעו כמו עדר פילים עיוורים שרצים במגרש גרוטאות. כעבור שבועיים הלכתי באחד הבקרים לשחרר עכבר שתפסתי, וראיתי את החזרזירים הקטנים חוצים את השביל במהירות. אמם, שהיתה המאספת, נעמדה על השביל והסתכלה בי. הסתכלתי בה בחזרה, ולאט-לאט פסעתי אחורנית. לאחר כחצי דקה היא חרחרה לעברי והמשיכה בדרכה.

מלבד חזירי הבר, נתקלתי בשאר בעלי החיים שמצפים למצוא ביער – עכבישים, נדלים, נחשים, יתושים ועכברים. בגללם לא יכולתי להרשות לעצמי להשאיר כלים בכיור או את פח האשפה לא סגור, והמתחם שלי היה תמיד נקי ומצוחצח. כשלא הקפדתי לשטוף את כל הכלים ולסגור את האוכל בצידנית אחרי כל ארוחה, מצאתי פח הפוך, פסטה מפוזרת ו"מתנות" קטנות שהשאירו העכברים. וגם כשהקפדתי על הניקיון, יותר מפעם אחת מצאתי על כלי הפלסטיק נגיסות של מכרסמים.

יש שכנים

בבקרים נהניתי משלוות החורש המבורכת. התלבשתי כמו סטודנט, ארזתי את המחשב הנייד, וכעבור דקות ספורות כבר הייתי במרכז הקמפוס מוקף במאות סטודנטים. לשינוי הזה שבין היער להמולת הקמפוס לא הצלחתי להתרגל. עד סוף השנה ליוותה אותי מין הרגשה של מסתנן. בכיתה הקפדתי לשבת בפינה, ליד שקעי חשמל, ובלי למשוך יותר מדי תשומת לב הוצאתי את כל המטענים וטענתי את המחשב, את הסלולרי, את מטען הסוללות ואת מצלמת הווידיאו שבאמצעותה תיעדתי את השנה שלי. בסוף היום הלכתי לחורש. צעדתי עד שהגעתי לשביל הנסתר שלי, וידאתי שאין אנשים מסביבי, ונבלעתי בסבך. לא פעם חשבתי לעצמי איך היו מגיבים חברי לספסל הלימודים אילו ידעו איפה אני גר.

עם הזמן גיליתי שהחורש משמש בית לעוד אנשים מלבדי. במהלך החיפושים אחר מקום להקמת האוהל הוליך אותי שביל צר לביתן קטן, שגם הוא נבנה מפסולת בנייה, גריל וכמה כיסאות פלסטיק. את המקום בנו זוג עולים מרוסיה. האיש עמד בצד, חייך ועישן. העברית לא היתה שגורה בפיו. רוב השיחה היתה עם האישה. "אנחנו גרים בעיר התחתית. ליד פח הזבל הכי גדול בחיפה", אמרה ופרשה את ידיה כמו להציג את גודלו. "בסופי שבוע אנחנו מגיעים למקום שלנו כאן". הם באים רק בסופי שבוע יפים, ולכן המתחם שלהם פתוח יותר משלי. בשבע השנים שבהם הם באים ליער, סיפרה לי, איש לא ביקר במקום שבנו לעצמם. אני זכיתי להיות הראשון. במשך השנה הוספתי לבקר אותם, והם באו אלי.

את השכן הנוסף שלי לקח לי יותר זמן למצוא. ראיתי אותו מדי פעם מסתובב בחורש, לפעמים עם שקיות אוכל. הוא נראה אבוד משהו. יום אחד ראיתי אותו יושב על ספסל בעיר. אזרתי אומץ, ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם הוא גר בכרמל. הוא אמר שכן, שהמשטרה רודפת אחריו כבר 20 שנה ושבלילות הם מקרינים עליו לייזר ולכן הוא צריך לקחת יותר תרופות. הוא לא נראה מזיק, רק רדוף ומסכן.

כך גיליתי במהלך השנה הזאת שהחורש הים תיכוני בכרמל הוא בית לא רק למיני בעלי חיים, אלא גם לתמהוני אחד, לזוג רוסים ולי. מתישהו, אני לא יודע מתי בדיוק זה קרה ואיך, שמתי לב שכשאני חוזר לאוהל בחושך, לאחר הליכה לילית ביער, תמיד בחשש קל, אני מרגיש שהגעתי למקום שלי – הביתה.

לאתר של אורן

אורן כהנוביץ' לומד לתואר שני בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה ומרצה על מסעותיו