האהבה פתחה לי את העיניים

כשהכרנו בפעם הראשונה, הסתכלתי עליו בעיניים מעורבות. מצד אחד הייתי סקרן; בחור צעיר, גיי למהדרין, מגיע לסביבה שלי, איך אפשר שלא להעיף מבט, לראות מה הביאה הרוח. מצד שני, הביקורתיות שלי התחילה לעבוד, ומבלי לשים לב, כבר התחלתי לחפש את הבעיות.

במרוצת החודשים שלאחר מכן הלך ונוצר קשר דק בינינו. הוא התחיל להתעניין בדרך שמלמדת המורה הרוחנית שאני לומד אצלה כבר שנים רבות; לתקופה הוא חיפש עבודה ואני הייתי צריך עזרה, כך שנוצרו גם קשרים סמי-עסקיים בינינו.

הייתי עיוור

בכל הזמן הזה, שהשתרע על פני כמעט שנה, היו כל אותן שיחות. לא בינינו; אני עם חברים, חברות, על השאלה האם הוא מעניין אותי, מושך אותי, מוצא חן בעיניי. אני המשכתי להסתכל בעיניים עצומות, במקרה הטוב למחצה. אם היה משהו שהלהיב אותי, לא סיפרתי לעצמי. את הסיבות מדוע לא השמעתי בקול רם וברור, לעצמי ולמי ששאל.

עם הזמן הלכה והתגבשה ידידות ראשונית שקיבלה חיזוק ביום ההולדת ה-30 שלי. חגגתי יחד עם שתי חברות טובות והוא, בתור מתנה לשלושתנו, הוציא עבורנו את האלטר אגו שלו, כלומר – הדהים בהופעת דראג של מי שהיום אנו מכירים בתור לילי דה ז'ה וו. הופעה מהמשובחות שראיתי, מבין הרבות שראיתי.

היה רגע אחד באותו ערב, בחדר השינה שלי; הוא החליף שמלה ואני החלפתי חולצה, הוא לקראת הנאמבר הבא שלו ואני מדדתי מתנה שקיבלתי. אני זוכר שהגנבתי מבט, להציץ במה שלא רציתי, וחזרתי לרכוס את הכפתורים.

על פני השטח המציאות לא השתנתה, אבל משהו בכל זאת התרחש, עמוק מתחת לפני הקרקע. אני יודע את זה עכשיו; באותו זמן הייתי עיוור.

הרגע שעשה את ההבדל

חודש וחצי לאחר מכן דיברנו על העניין בפעם הראשונה. אחרי הרבה שיחות שעשו איתי חברים על העניין ואיתו במקביל, החלטנו "לדבר על זה". הסכמנו שאנחנו לא ממש רוצים זה את זה אבל לאור הסוגיה המורכבת של שנינו בכל הקשור לזוגיות, החלטנו להיפגש ולדבר, אולי זה יפתח משהו – לא בינינו אבל לכל אחד בחייו.

הפגישה נקבעה מבלי להבין את המשמעות ליום שישי בערב, אצלי בבית. יום לפני כן נערכה מסיבת עיתונאים לרגל השקת מותג בתחום הדובדבנים במסעדת לחם ארז בהרצליה. זה היה בימים בהם ארז קומרובסקי עוד הפליא בכשרונותיו ברשת הקרויה על שמו, ויצאתי ממסיבת העיתונאים עם עוגת שמרים דובדבנים שנאפתה במיוחד עבור העיתונאים וקופסה מלאה בדובדבנים טריים. במבט לאחור זה כמעט מביך, אבל באותה נקודת זמן זה נראה לי כמו כיבוד מצוין לפגישה, יחד עם בקבוק יין שנפתח במיוחד. המילה דייט לא היתה בכלל בלקסיקון.

הוא הגיע, היין נמזג והתחלנו לדבר. אני לא זוכר מה היו המילים, איך ומה בדיוק קרה באותן 3-4 שעות שישבנו יחד. אני רק זוכר מתי הכל השתנה. זה היה רגע אחד בו הוא הסיר את משקפי הראייה, בשביל לנקות אותם או סתם במטרה להרפות את העיניים.

אז הסתכלתי לראשונה היישר אל תוך עיניו הירוקות-אפורות והלב שלי ניתר במקומו. זו היתה תחושה עדינה אך ברורה, מרגשת ועדיין מעודנת, מופתעת אך בלתי ניתנת לעצירה.

אומרים שהאהבה עיוורת, אך ברגע בו הסתכלתי אל תוך העיניים שלו הרגשתי כמו עיוור שחזר לראות. כל אותם פחדים שאמרו לי מדוע לא להתקרב, מדוע לא לנסות, זזו הצידה. הם לא נעלמו, אך קיבלו את מקומם, הקטן, הנכון.

כשנפרדנו ליד הדלת, חצי שעה לאחר מכן, התנשקנו בפעם הראשונה. מאז עברו שש שנים וחצי, ואני עדיין מתרגש כאשר אני רואה אותו, מודה על כך שהכרנו, שנפגשנו, שבחרנו. אומרים שהאהבה הופכת אנשים לעיוורים אבל במקרה שלי, היא הפכה אותי לאדם רואה, מאמין.