מסוממות מאהבה: זה מה שבאמת קורה לנו בגוף כשאנחנו מתאהבות

אנחנו אוהבות לחשוב על אהבה כעל עניין של הלב. אבל האמת היא שאהבה מתחילה הרבה לפני שהלב "מבין" מה קורה. היא מתחילה במוח: במערכות עתיקות, עמוקות ורגישות, שיודעות לזהות משיכה, סכנה, קרבה, געגוע וביטחון, עוד לפני שהספקנו להסביר לעצמנו למה דווקא האדם הזה.

>> משחקי אהבה: רעיונות כיפיים ורומנטיים לדייט ביתי
>> "עברתי ניתוח לקשירת צינור הזרע": הווידוי שמסעיר את הרשת
>> השדכנית החרדית מ"ווארט" בדרך לנטפליקס: "חשבתי שעובדים עליי"

ולמרות שאנחנו אוהבות לספר לעצמנו שנשים מתאהבות אחרת מהאופן בו גברים מתאהבים, המוח פחות מתרגש מהחלוקה הזאת. ברמה הביולוגית, התאהבות מפעילה מערכות דומות למדי אצל כולם: תגמול, ציפייה, עוררות, היקשרות וצורך בביטחון. ההבדל הגדול נמצא הרבה פעמים לא בכימיה עצמה, אלא באיך שלימדו אותנו לדבר עליה, להסתיר אותה או להתבייש בה.

יש קשרים שמסתיימים בדיוק כשההתרגשות הראשונית דועכת. זה יכול לקחת שלושה חודשים או חצי שנה, לכל אחת יש זמני דעיכה משלה. לא בהכרח כי נגמרה האהבה, אלא כי נגמרה ההצפה

 

בשלב הראשון של ההתאהבות, המוח נכנס למצב של עוררות. דופמין, חומר שקשור למוטיבציה, תגמול וציפייה, מתחיל לעבוד בעוצמה. לכן הודעה אחת יכולה לשנות מצב רוח שלם. לכן אנחנו בודקות אם הוא ראה את הסטורי. לכן פתאום יש אנרגיה, התרגשות, חוסר תיאבון, שינה לא יציבה ותחושה שמשהו גדול קורה. זו לא רק רומנטיקה, זו מערכת תגמול מוחית שמסמנת: יש כאן משהו ששווה לרדוף אחריו.

לצד הדופמין נכנס גם נוראדרנלין, שגורם לגוף להיות דרוך יותר. הלב פועם מהר, המחשבות מתרוצצות, וכל מפגש קטן מרגיש טעון במשמעות. במקביל, אזורים מוחיים שקשורים לשיפוט ביקורתי ולקבלת החלטות עלולים להיות פחות דומיננטיים. במילים אחרות: בתחילת ההתאהבות אנחנו לא תמיד רואות אדם שלם. אנחנו רואות הבטחה. פוטנציאל. מבט. ריח. קול. גרסה נוצצת של המציאות.

ואז בא הדרופ

יש קשרים שמסתיימים בדיוק כשההתרגשות הראשונית דועכת. זה יכול לקחת שלושה חודשים או חצי שנה, לכל אחת יש זמני דעיכה משלה. לא בהכרח כי נגמרה האהבה, אלא כי נגמרה ההצפה. המוח לא בנוי להישאר לאורך זמן במצב של עוררות גבוהה, דופמין מוגבר, דריכות, מחשבות חזרתיות וציפייה מתמדת. זו מערכת יקרה ברמה האנרגטית, שפוגעת בשינה, בריכוז ובוויסות. לכן בשלב מסוים המוח חייב לחזור לאיזון, מה שנקרא הומיאוסטזיס.
וכאן מתרחש בלבול גדול: הרבה אנשים מפרשים את החזרה לשקט כירידה באהבה. אבל לפעמים זו לא ירידה באהבה, אלא ירידה בסערה. זה הרגע שבו הקשר מפסיק להיות "סם", ומתחיל להיבחן ממקום רגשי אמיתי: האם יש בו ביטחון, קרבה, חברות, משיכה, תיקון ויכולת לנוח יחד גם בלי הזיקוקים של ההתחלה.

ואז, אם הקשר ממשיך, הכימיה משתנה. ההתאהבות הסוערת מפנה מקום להיקשרות. כאן נכנסים לתמונה ההורמונים וזופרסין ואוקסיטוצין, חומרים הקשורים לקרבה, אמון, מגע, נאמנות ותחושת שייכות. הם לא יוצרים את הדרמה של ההתחלה, אלא משהו אחר, כמו תחושה מוכרת, גוף שנרגע ליד גוף אחר, בדיחות פרטיות ושגרה. המוח מתחיל לסמן: זה לא רק מרגש. זה בטוח.

אבל דווקא כאן מתחיל המבחן האמיתי. כשהדופמין נרגע והמסך הוורוד יורד, המציאות נכנסת. פתאום רואים גם פגמים, פחדים ודפוסי התקשרות. אהבה מפעילה לא רק תשוקה, אלא גם זיכרונות רגשיים. לפעמים אנחנו מגיבות לא רק למה שקורה עכשיו, אלא לכל הפעמים שבהן הרגשנו נטושות, לא מספיקות, לא מובנות או שקופות.

במובן הזה, זוגיות היא לא רק מפגש בין שני אנשים. היא מפגש בין שתי מערכות עצבים. בין שני סיפורי חיים. בין שני מוחות שמנסים ללמוד: האם קרבה היא מקום בטוח, או מקום שבו צריך להילחם, לברוח, לרצות או להיעלם.
אהבה בשלה היא כבר לא רק פרפרים. היא היכולת להישאר בקשר גם כשהמוח לא מסומם מהתחלה חדשה. לבחור שוב, לדבר, לווסת, לתקן. היא לא בהכרח פחות מרגשת, היא פשוט עמוקה יותר. כי בסוף, אולי אהבה היא לא רק מי שמדליק לנו את המוח. אלא מי שלידו מערכת העצבים שלנו סוף סוף יכולה לנוח. ואולי זו האמת הכי יפה על אהבה: אנחנו מרגישות אותה בלב, אבל היא נכתבת במוח.

חוקרת המוח ד"ר רות זקס אוחיון תשתתף במפגש "שלוש פנים לאהבה" (יחד עם היועצת המינית והזוגית שלי ורוד והסופר "תה") בפסטיבל הסופרים בראשון לציון, ביום רביעי, 10.6.26, בשעה 21:00 באודיטוריום היכל התרבות.
לפרטים נוספים לחצו כאן