"הייתי מכורה. מצאתי את עצמי ברחוב, מוקפת נרקומנים וזונות"

אני נמצאת במסע מתמיד של קבלה עצמית ושל המציאות – על כל פניה. גם היום, כשאני יוצרת אמנות, זיכרונות מהעבר עולים אל פני השטח. הם לא רק כאב, הם חומר הגלם שלי. למדתי להיות מחוברת לחיים, לבחור בהם בכל יום מחדש. אני מסוגלת להסתכל על הפגמים שלי מתוך הבנה שאני יכולה לבחור אחרת. בכל יום ניצבת בפניי הזכות לבחור – האם לרחם על עצמי ולחשוב על החסר, או האם לקום ולא לוותר.

>> מתמודד האירוויזיון לשעבר בריאיון: "לא רוצה לבזבז את שארית חיי בכעס"

אני נזכרת בתקופה החשוכה בחיי. הייתי מכורה למדבקות פנטניל והרואין, ובמקביל הייתי אמורה להתחיל תואר ראשון בבצלאל. בשיא ההתמכרות שלי מצאתי את עצמי ברחוב, מוקפת נרקומנים וזונות. לעיתים תכופות הגעתי למנות יתר, וחיי כמכורה הפכו קשים מנשוא עד שלא יכולתי לתפקד. הבנתי שאני זקוקה לעזרה ושלא אוכל ללמוד במצב הזה. באחד הימים, כשהייתי ליד סמטת עכו בתל אביב, הגעתי למנת יתר. הייתי מחוסרת הכרה ואישה מהרחוב הבחינה בי, הזמינה אמבולנס, לקחה את הטלפון שלי והתקשרה לאבי. בעקבות האירוע הזה, לקחו אותי לגמילה ליד בית שמש. היום, כשפוגשים אותי, מספרים לי שקשה לדמיין אותי כאישה מכורה.

בתחילת ההתמכרות הצלחתי להסתיר אותה היטב. הייתה לי עבודה יציבה, שכרתי סטודיו במרכז ירושלים, וניהלתי חיים נורמליים למראית עין. פחדתי לשתף אחרים בהתמכרות שלי, מחשש לביקורת

רציתי להיראות "רגילה", והסמים בהתחלה אכן עזרו לי בכך. הרגשתי שבעזרת הסם אני מטשטשת סבל אחד בסבל אחר, כל דבר שיוכל להשתיק את הפנים. הרגשתי כאילו יש קיר זכוכית ביני לבין החיים

 

בתחילת ההתמכרות הצלחתי להסתיר אותה היטב, כמו שחקנית מיומנת. הייתה לי עבודה יציבה, שכרתי סטודיו במרכז ירושלים, וניהלתי חיים נורמליים למראית עין. פחדתי לשתף אחרים בהתמכרות שלי, מחשש לביקורת. רציתי להיראות "רגילה", והסמים בהתחלה אכן עזרו לי בכך. הייתי משוכנעת שלא אוכל לשרוד את החיים ללא טשטוש, ולא הצלחתי לדמיין עתיד בלעדיו. הרגשתי חסרת אונים מול הכאב. גדלתי בבית מורכב, שם הצרכים הבסיסיים שלי לא נענו. מילדה חסרת אונים הפכתי להיות מבוגרת חסרת אונים. הרגשתי שבעזרת הסם אני מטשטשת סבל אחד בסבל אחר, כל דבר שיוכל להשתיק את הפנים. הרגשתי כאילו יש קיר זכוכית ביני לבין החיים. הרגשתי שאני לא שייכת לשום מקום, את התחושה הזאת אני מכירה מילדות. החלק הכי משמעותי בהחלמה שלי היה להבין שאני חלק מהחיים האלה, שיש לי כוח ואני כבר לא חסרת אונים. הגעתי לקבלה עם עצמי שאני משהו, שאני שווה. אני כבר לא מקנאה בחתולי רחוב או במתים.

כיום אני אמנית רב-תחומית, יוצרת בציור, הדפס, טקסטיל ווידאו-ארט. השילוב התרבותי הייחודי שבו גדלתי, ילדותי והחיים בירושלים – עיר הולדתי, היא מושא להתבוננות אישית ועמוקה בניסיון לפענח את טיבה. המטען ההיסטורי והדתי, אינספור תפילות ומסעות עלייה לרגל, משמשים מוזה פורייה בעבודותיי. אוכלוסייתה המגוונת היא מקור בלתי נדלה של דימויים; הכבדות הכמעט צינית של העיר ואנשיה – כולם קדושים ומעוררי גועל בו-זמנית. עבודותיי מתחילות לרוב בסיפור, בחוויות אישיות ובהתבוננות במציאות שסביבי. נושאי הציור שאובים ממחשבותיי וזיכרונותיי ומאנשים המעוררים בי השראה.

לעתים קרובות, כשאני נשארת לבד עם עצמי, אני יוצרת עולמות חדשים סביבי, הנובעים מהחושך שגורם לי לזכור יותר ממה שהוא גורם לי לשכוח. את הסיפורים שעולים בי אני מזווגת עם טקסטיל משומש שאני מוצאת בפחי אשפה, במוסדות תרומה ובבית הוריי. הסטודיו שלי הוא גם זירת ההחלמה שלי. כל חוט, כל נצנץ, כל מדבקה צבעונית – משמשים אותי לבנות מחדש את הסיפור שלי.

אני שואבת השראה מדמויות המצויות בשולי החברה – עלובי-החיים, חסרי-הבית, נשמות אבודות, מודרים, מנושלים. אנשים המכירים את העולם באופן עמוק אך עם זאת זרים לו. אלו שמסלול חייהם ועתידם כאילו נקבע מראש בשל נסיבות הגעתם לעולם. אני מזדהה עמם מפני שגם אני מרגישה כך לעיתים. מבטי חומל אך בו בזמן גס וצורם; דרכו אני מבקשת לנפץ את השקיפותם.

אני יוצרת עולמות חדשים סביבי, הנובעים מהחושך שגורם לי לזכור יותר ממה שהוא גורם לי לשכוח. את הסיפורים שעולים בי אני מזווגת עם טקסטיל משומש שאני מוצאת בפחי אשפה, במוסדות תרומה ובבית הוריי

יריד צבע טרי 2025 מתקיים בתאריכים 21-26 במאי, המתחם הטכני קרמניצקי, קרמניצקי 7 תל אביב. לפרטים וכרטיסים