אחרי שהפכה את הטראומה לשירים – שורדת הטבח בבארי מוציאה אלבום בכורה

ב-7 באוקטובר הייתי בבית הוריי בקיבוץ בארי שבעוטף עזה. בערב שלפני חגגנו 77 שנים להקמת הקיבוץ, והלכנו לישון בתחושה מאוד קהילתית ושמחה. בבוקר התעוררנו ללא פחות מגיהנום.

>> "יש לי בעל חטוף ושתי ילדות שעברו טראומה – אין לי אפשרות להתפרק"

בשש וחצי בבוקר התעוררתי מירי רקטות ואזעקות. משפחתי ואני התחלנו לקבל הודעות מצוקה מחברי הקיבוץ – מחבלים פרצו לבתים והסתובבו חופשי בשכונות. תוך זמן קצר שמענו רעשים מבעיתים. בארי נמצאת 4.5 ק"מ מגבול הרצועה, ובהתחלה חשבנו שזו חוליה שחדרה, אבל מהר מאוד הבנו שזה אירוע אחר לגמרי – קיבוץ בארי נכבש על ידי מחבלי חמאס. קיבלנו תמונות של מחבלים שורפים בתים ואנשים שאנחנו מכירים נחטפים לעזה. זה היה מחריד.

רגע אינסופי

מהבוקר, אבא שלי חזר ואמר: "אל תדאגו, אני מגן עליכם". הוא חוגג בקרוב 70, אבל היה כמו חייל שזה עתה התגייס – עם אקדח קטן הוא שמר עלינו מתוך הממ"ד ומחוצה לו. בסביבות השעה 12 בצהריים שמענו את המחבלים משתלטים על השכונה שלנו. אבא, שהיה אז בממ"ד, אמר שיש לו תחושת בטן לא טובה ויצא לבדוק. לא חלפה חצי דקה – ושמענו שלוש יריות בתוך הבית.

אחי ואני הסתכלנו על אמא שלנו, לא יודעים אם לצאת ולעזור לו או להישאר. החלטנו להשאיר את הדלת פתוחה – בתקווה שאבא יחזור, אבל גם בפחד שאולי מי שיגיע יהיו דווקא המחבלים. אחרי שתי דקות שנראו כמו נצח – אבא נכנס לממ"ד.

הוא תפס את המחבלים שניות לפני שנכנסו לבית, ירה לעברם, הבריח אותם – אחרי שכבר הספיקו להניח מטען חבלה. בחצות חילצו אותנו לוחמי דובדבן, והעברנו את הלילה בבית של השכנים – כשקרב יריות מטורף מתנהל בחוץ. יצאתי עם כמה חולצות וגרביים. פינו אותנו לעין גדי, ומשם התחילו החיים מחדש, כמפונים. חמישה ימים אחרי השבת השחורה הגעתי לבסיס – הייתי קצינה בחיל האוויר – ולקחתי חלק במאמץ המלחמתי.

"הוא תפס את המחבלים שניות לפני שנכנסו לבית, ירה לעברם, הבריח אותם – אחרי שכבר הספיקו להניח מטען חבלה. אחרי שתי דקות שנראו כמו נצח – אבא נכנס לממ"ד"

 

זו הייתה ועודנה תקופה לא פשוטה. התמודדות יומיומית עם אובדן של חברים, של שכנים, של קהילה שלמה. אבל מהיום הראשון אמרתי לעצמי: זה הזמן להגן על הבית, לבחור בחיים. מוזיקה בשבילי היא הדרך לחיות. היא המקום שלי להתפרק, להביע, לנשום. שיר מרגש הוא מבחינתי הדבר הכי מנחם בעולם. אני בוחרת כל יום להתעורר עם חיוך, מוזיקה, מילים, שיחה, הקשבה – ותקווה למחר חדש וטוב יותר.

אני שרה בערך מהיום שבו התחלתי לדבר. מוזיקה היא השפה שלי. בשנה וחצי האחרונות הופעתי עם מירי מסיקה, שלמה ארצי, גיל שוחט, השתתפתי באירועים וכנסים בארץ ובעולם – כולל טקס המשפחות השכולות בשבעה באוקטובר, שבו שרתי את "התקווה". אני גם מעבירה הרצאות על הסיפור שלי, בשילוב שירים מאלבום הבכורה שלי שעומד לצאת בקרוב. שיר חדש מתוכו, "רגע אינסופי", יצא לאחרונה והגיע לאוזניים רבות.

לפני השבעה באוקטובר כבר עבדתי עם המפיק שחר אליסוף על האלבום "מסע בזמן", אבל היום – כל מילה וכל צליל קיבלו משמעות חדשה. כי אי אפשר אחרת. אין דבר שאנחנו צריכים יותר מִתקווה. אני מאחלת שהחטופים והחטופות שלנו יחזרו הביתה במהרה, שנוכל להתחיל להשתקם, והמוזיקה תלווה את המסע הזה – מסע של תקומה ותקווה. יש חיים אחרי השבעה באוקטובר. ועלינו לחיות אותם.

השבוע, ולקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי/ות פעולות האיבה, אני מוציאה קאבר לשיר "קחי אותי לטייל", שכתב, הלחין וביצע דודו טסה יחד עם רועי שופאן. השיר הזה מלווה אותי בשנה וחצי האחרונות, ונותן מילים ותוקף לכאב שאני סוחבת איתי מאז אותו בוקר נורא – ה-7 באוקטובר. השיר הזה מדבר על פוסט טראומה – חוויה שכמעט כולנו נושאים היום בצורה כזו או אחרת. אני מקדישה את הביצוע הזה לזכרו של רב סמל מתקדם גיל אביטל ממושב ישע, שלחם ונהרג בהגנה על יישובי האזור. גיל היה אבא של ניצן, חברתי הטובה ביותר, שהיא בשבילי כמו אחות.