דניאלה ספקטור: "יש דברים בהיריון ובלידה שהיו כמו פטיש על הראש"
דניאלה ספקטור חוקרת את הדבר הכי קסום בעולם שנקרא לידה ואימהות, בשיר חדש ומרגש שלא משאיר אף עין יבשה
לידה היא אירוע משנה חיים, ואין שום קורס שבאמת יכול להכין אותך לאירוע הזה. המימד הפיזי של הלידה מתרחש, הוא אינטנסיבי מאוד, ואז הוא נגמר. ואחריו, את ילדת וגם נולדת, הפעם כאימא. איכשהו, אולי בשל הגרפיות של המאורע, בעולם התרבותי שלנו כמעט אין התייחסות ללידה, מלבד האישה המזיעה והצורחת בסרטים הוליוודים, וזאת שמעליה שתמיד מבקשת מגבות ומים חמים. אל תוך הריק הזה, נכנס השיר החדש של דניאלה ספקטור, שיר שמי שעברה או עבר בחדר הלידה, לא יוכלו להישאר אדישים. "ומאוחר בערב בחדר יולדות/ על הרצפה בחושך בין המכונות/ אתה אחזת בי ניסיתי להרפות/ ולא עזבת גם בתוך הצעקות…"
למרות שהיא משתמשת במילים עדינות ויפות, אפשר דרך המנגינה כמעט להריח את הדם נמהל באדי הסניטציה, את חום הגוף שמתערבב עם המתכת הקרה, את הצמרמורות ואת הסיטואציה שגדולה יותר מכולנו, מהיולדת, וגם מבן הזוג שלה. "לקח לי הרבה זמן לעבד את החוויה הזאת, שהייתה מאוד גדולה", אומרת ספקטור, על אותו לילה לפני חמש שנים, בו הפכה לאימא , "השיר אמנם יצא עכשיו אבל נכתב שנתיים אחרי שזוהר נולדה. כתבתי על לילה של לידה שבו יש את הסיטואציה החיצונית ויש את מה שמתחולל אצלך בפנים. במצב של לידה הכול מאוד חזק, את נמצאת בתוך מרחב שהוא לא הבית שלך, זו סיטואציה נורא קלינית ותכליתית ובזמן הזה בתוכך מתחוללים כל כך הרבה דברים ומחשבות: האם אני יכולה לעשות את זה, איזה כוחות יש לי, מה הולך לקרות לי, איך אני מתמודדת עם הכאב שעובר עלי. הסיטואציה הזאת דוחפת אותך למקום נורא קיצוני, גם פיזית, ועל זה השיר רוצה לדבר. על המקום שאת מגיעה אליו בתוכך, הוויתור, הכאב שלא חווית כמותו, ייאוש שלא חווית כמותו, כל הכלים שלך עומדים למבחן, האמונה, האופטימיות הכוח, וגם עוצמה ושחרור. הסיטואציה אמנם שייכת ללידה, אבל השיר מדבר על מה קורה כשאת בקצה של היכולות שלך, שאת מתבוננת לתוך חושך ואין לך שום מושג איך לחצות אותו. זה יותר אוניברסלי מסיפור של אישה או של לידה, אני חושבת שיש משהו בלידה שפוגשים גם במוות. זה מקום שהוא מעבר ליכולות שלך, מקום שהטבע אמור לקחת אותך ואת אמורה להתמסר ואת שואלת את עצמך איך עושים את זה לכל הרוחות".
אז אני מבינה שילדת ללא אפידורל.
"צירי הלחץ שלי התחילו דווקא כשהמיילדת הלכה לקרוא לרופא המרדים, הלידה לא התקדמה, וכשהיא יצאה סופסוף מהמרחב והלכה לקרוא למרדים, ואני שחררתי את הקונספט של ללדת בלי אפידורל, אז הגיעו צירי הלחץ, וילדתי 20 דקות אחר כך. המרדים הגיע כדי לראות אותי יולדת. רק שבאמת ויתרתי, אז הדברים התחילו לקרות".
לידה זה באמת הדבר הכי אינטימי שיש, לא היו לך חששות מלהוציא שיר על הלידה שלך?
"יש רגעים שאני נבהלת מהחשיפה של דבר כל כך אינטימי, אבל יש המון דברים שקרו לי במהלך ההיריון והלידה וגם היום עם ילדים, שהם היו כמו פטיש על הראש, גילויים כל כך גדולים על הגוף שלי והרגש שלי שאי אפשר להתעלם מהם. אחרי הלידה התמסרתי כולי לאימהות, לא כתבתי שיר המון זמן וכשהתבוננתי פנימה האירוע הזה הסתכל עלי. אמרתי לעצמי שאם אני כותבת על דברים משמעותיים בחיים אני לא יכולה לדלג על האירוע הזה, אחרת זו הסתרה מעצמי. הרגשתי שזו מין חובה שלי, בגלל שכל כך קשה לשים על זה מילים, זה אירוע שמכיל כל כך הרבה דברים, ממצב של כאבים וחרדה וייאוש פתאום קרה משהו מעבר ליכולות שלי. אני זוכרת שהסתיימה הלידה, מעבר לשמחה ולאור שפגשתי את הילדה בפעם הראשונה הייתה בי איזו מין יראה נורא גדולה. זה מין כוח שגדול יותר מכל מה שפגשתי בחיים וזה הותיר אותי המומה. איך אני יכולה להתעלם מאירוע כל כך חוצה חיים?".
ואיך התגובות לשיר?
"מטבע הדברים מגיעות אלי בעיקר התגובות של נשים שהשיר נוגע בהן, אבל מפתיע ומשמח שלא מדובר בהכרח בנשים שעברו לידה, ואפילו גברים. בהופעה האחרונה שלי בירושלים, סיפרתי לקהל על השיר הזה עומד לצאת, ועל ההתלבטות אם לקרוא לו בהתחלה' או 'חדר יולדות', אחרי ההופעה בא אלי גבר לבק סטייג' ואמר לי 'אני רוצה להגיד לך שאת לא צריכה לפחד, תקראי לשיר כמו שנראה לך, זה שיר מרגש וחזק'. יש בשיר גם את הבן שזוג שלי שנמצא שם לאורך כל הדרך, השיר זה גם דיאלוג מולו ולכן הוא מדבר לא רק לנשים לשמחתי".