זה זורם לי בעורקים, מאיץ לי את דפיקות הלב וגורם לי לרצות לצרוח

שנים שהם זלגו לי בין האצבעות. התקיימו לצדי, אבל תמיד בתחושת מרחק מתסכלת. עד שאמרתי 'די' ויצאתי לצוד אותם, את הרגעים. החלטתי לא להתפשר ולהתחיל להבחין, להתפלא, להודות ולהתפלש בכל גרגיר וגרגיר של שעון החול הזה שנקרא 'החיים'. זאת העבודה הכי קשה שיכולתי לקחת על עצמי. וכשאני מצליחה, זה שווה כל רגע.
דניאלה דורון, יוצרת טלוויזיה, תסריטאית, עיתונאית, מורה לכתיבה, מגישה וציידת רגעים. הנה השלל הטרי שלה.

>> פעם הייתי כזאת מגניבה. היום אני סאחית – וזה עושה לי את זה

מילים אלו נכתבות 21 דקות אחרי שקיבלתי מייל משגרירות הודו שהוויזה שהגשתי נדחתה, כי לא העליתי שוב את התמונה, כפי שביקשו. מיותר לציין שלא רק שהעליתי, אלא גם קיבלתי אישור שהתקבל.

אני מתיישבת וכותבת שורות אלה, כדי לא להיות חכמה בדיעבד עם פאנץ' מגניב שהכל הסתדר, אלא להיות איתכן ברגע האמת. כשאשכרה אין לי מושג אם דברים יסתדרו לקראת הטיסה שלי שבעוד חמישה ימים.

חוסר ודאות – אחת התחושות הכי קשות ליצור אנושי. בטח לי.

אחרי שעשיתי כל מה שאני יכולה:
לכתוב לתמיכה שלהם (אהבתי שבסוף מייל הדחייה הם כתבו "אנחנו מודים לך על העניין שלך בהודו"…), לברר אם אוכל להגיש בדרך אחרת (אתר פרטי שבדיעבד הייתי צריכה מלכתחילה לעשות דרכו), להגיש עם דרכון אחר (האיטלקי, אבל זה ייקח שוב כמה ימים), לברר מתי השגרירות פתוחה (רק ביום שני בבוקר – 3 ימים לפני הטיסה ובזמן ייעוץ התסריט שהבטחתי לטוהר שלא אזיז) – נשמתי עמוק והתיישבתי להקשיב לגוף.

אני מרגישה את חוסר הוודאות זורם לי בעורקים, מאיץ לי את דפיקות הלב, פוער חלל בתוכי, גורם לי לרצות לצרוח.

הבנזוג, שפתח חמ"ל פרטי במרפסת עם הנייד שלו, נכנס לסלון ונותן לי חיבוק. זה גורם לי להיזכר בפעם ההיא, שחוסר הוודאות היה בדיסטורשן: הבנזוג היה בניתוח באיכילוב (הסיבה הרשמית לחזרתנו ארצה) ואני ישבתי לבדי בחדר ההמתנה, כשכל מה שיכולתי לעשות הוא להתבונן במשך כמה שעות במסך ועליו כתוב: ד. ו. (אות ראשונה של שם פרטי ושם משפחה) – בניתוח (הסטטוס).

אחרי המון דפיקות על עץ, הבעת משאלות, נשיאת תפילות ושאר ניסיונות להסיט את תשומת הלב שלי, כמו האזנה לפודקאסטים מיטיבים ("הכי טוב שלנו" של עידן ברקאי ו"הכרית" של פסיכודהרמה), נותרתי מכורסמת מחוסר הוודאות. אז הוצאתי את האוזניות והחלטתי לחבק אותה.

ברגע זה, הניתוח – שנעשה על ידי מישהו שהוא לא אני – יכול:
להצליח, והבנזוג יתאושש והחיים יחזרו לקדמותם.
לא להצליח, ולבנזוג ייגרם נזק או שהוא ימות.
ועוד המון אפשרויות באמצע.
אף אחת מהן לא ידועה לי ולא תלויה בי.
רק אז, כשאפשרתי לכל האפשרויות להתקיים – יכולתי לנשום.

תוספת זאת נכתבת אחרי שחזרתי מהודו. כן, האתר הפרטי שיחק אותה (הוא נקרא "ויזה2" אם מישהו צריך), עליתי על המטוס, הצעתי לזוג הודים נשואים טריים להחליף מקומות (ולשבת אני במושב האמצעי במשך 6 שעות!) כדי שיהיו יחד ובכך, כנראה, הרווחתי את הקארמה המופלאה שליוותה אותי במהלך 3 שבועות השהייה בהודו.

ו"שהייה" נשמעת לי עכשיו כמו התיאור הכי הולם למה שהיה שם, כי זה מה שביקשתי לעצמי: להתחבר לחלק של ה-Being, ב-Human being שאני.

ואם אני רק צריכה To be, אז גם בהייה בתקרה נחשבת מילוי משימה והכל ודאי בהחלט, כל הזמן. רק כי אני פשוט – קיימת.
מקווה לשמור על זה בכל מקום בעולם.