"אי אפשר להתפרנס מזה": הסופרת שבחרה בחלום כשהמציאות לא איפשרה לה

"אי אפשר להתפרנס מזה", אמר לנו אחד המרצים בבצלאל, ביום הראשון ללימודים. היינו כיתה של עשרים ומשהו תלמידים בני עשרים ומשהו, שבדיוק החלו את לימודיהם במחלקה לאמנות. היה חשוב לו להסביר, שלא יהיה לנו כל ספק – אין פרנסה מציור ומפיסול. פשוט אין. כאשר נסיים את בצלאל ונצא לעולם, נצטרך למצוא דרכים אחרות להרוויח את לחמנו.

>> נעם פרתום: "פתאום הבנתי שאני לא רואה כלום בעין שמאל"

אני מודה שקצת גלגלתי עיניים. חשבתי על כל הדודים והדודות שכבר אמרו לי את הדברים האלה אלף פעם: "לכי ללמוד משהו פרקטי!", או "חשוב שיהיה לך מקצוע!", אבל אני זוכרת בבירור ששתיים מבנות כיתתנו יצאו מהשיעור שלו חיוורות ונסערות: הן באמת לא חשבו על זה קודם. אז הן עשו את הדבר הנכון, השפוי, ה"פרקטי", ועזבו את המחלקה לאמנות לטובת מחלקות קצת יותר מחוברות לקרקע, עיצוב ואדריכלות, שהייתה בהן הבטחה לפרנסה ולקריירה.

האינתיפאדה השתוללה מחוץ לכתליי בצלאל, אז היו לי דברים מפחידים יותר לחשוב עליהם מהצורך להתפרנס אחרי הלימודים. רק כשעברתי לתל אביב, ארבע שנים מאוחר יותר, הבנתי על מה הוא דיבר. כמו רבים מבני המחזור שלי, גם אני רציתי לקחת סטודיו, ואפילו התחלתי לראות חללים להשכרה. תוך כדי החיפושים הבנתי שאני משלה את עצמי: שלא משנה כמה אני מזיזה את המספרים בראש, כמה ויתורים אני מוכנה לעשות, או בכמה עבודות אני מוכנה לעבוד בו זמנית – אני לא יכולה להרשות לעצמי גם סטודיו וגם דירה.

אלה שיכולים להרשות לעצמם ליצור ואלה שלא

הבנתי אז שהעולם מתחלק בצורה ברורה: אלו שיש להם אפשרות ליצור בנחת, ואלו שצריכים לקרוע את התחת בשביל לפנות לזה כמה שעות בלילה (ושאני משתייכת לקבוצה השנייה). הבנתי דבר נוסף: אני לא רוצה את זה מספיק. הרי אם הציור היה בוער בדמי, הייתי מציירת גם בדירת חדר קטנה ודחוסה, ונחנקת בשמחה מאדי הטרפנטין. אם האמנות הייתה תכלית קיומי, הייתי מוצאת לה מקום. אבל היא לא הייתה.

אז הפכתי את עצמי לעיתונאית. חלום התערוכה בגלריה הומר בפנטזיה על השם שלי בעמוד הראשון של העיתון – פנטזיה בת השגה, שאפילו התממשה פעמים רבות בהמשך הדרך. התחלתי לכתוב בשבועון תל אביבי מוכר: תחילה במדור האמנות, ולאחר מכן בכל מדורי התרבות והמגזין של העיתון. כעבור מספר שנים קיבלתי משרה של כתבת במוסף התרבות היומי של אחד מהעיתונים הגדולים בארץ, ולבסוף גם מינוי כעורכת ובעלת טור במגזין שבועי.

חייתי במין עולם תל אביבי, בועתי וברנז׳אי. נהניתי לחשוב שאני חלק ממשהו, שיש משמעות למילים שאני שולחת הלאה אל העולם. בשלב הזה עוד לא ידעתי שהמילים שאני כותבת, עורכת ומפרסמת מדי שבוע, הן שירת הברבור על תור הזהב של העיתונות העברית המודפסת. לא זיהיתי, בזמן אמת, שהברנז׳ה התל אביבית עוברת תהליך מואץ של פירוק ושהדור שלי כבר לא יהנה מהמעמד המיתולוגי שזכו לו קודמיו.

סוגרים את המפעל

יום אחד, קצת לפני פסח, נכנס למערכת נציג מההנהלה וכינס את כולנו. "סוגרים", הוא אמר, "יש לכם שבועיים להוציא גיליון פרידה ואז יאללה הביתה שלום וביי". אני זוכרת שסקרתי את הפרצופים סביבי בחדר. פניהם של אנשי המערכת הפכו עגומים, מבוהלים, חיוורים. חלקם הזכירו לי את פניהם של הסטודנטים באותו שיעור ראשון בבצלאל. מחשבות מהירות התרוצצו בראשי והובילו אותי למסקנה אחת עצובה, אך בלתי נמנעת: גם מזה אי אפשר להתפרנס.

"סיפרתי לסבתי ולסבי על תלאותיי, על החשש שלי מפניי העתיד, על פרנסה שהייתה ואיננה. סבא שלי לא התרשם. 'עזבי אותך מעבודה', הוא אמר, 'תכתבי ספר'".

 

הגיעה תקופת האבטלה. אספתי כספי פיצויים, פעם בשבוע הלכתי לחתום בלשכה, והעברתי את זמני בין הספה לבתי הקפה של השכונה. בשבת הלכתי לבקר את סבא וסבתא, ישבנו בחצר אחרי הארוחה וסיפרתי על תלאותיי, על החשש שלי מפניי העתיד, על פרנסה שהייתה ואיננה. סבא שלי לא התרשם. "עזבי אותך מעבודה", הוא אמר, "תכתבי ספר".

האמירה הזו טלטלה אותי. שנים הסתובבתי עם כל מיני ספרים בראש – ספרים שלא כתבתי כי הייתי עסוקה מדי בלכתוב על אמנות, או על אופנה, או על אקטואליה. גלגלתי שוב ושוב את הציווי שלו, והגעתי למסקנה שאין לי ברירה אלא למלא אחריו. רצה הגורל הטוב, ובדיוק כאשר אזלו דמי האבטלה והפיצויים, הגבר שאיתו חלקתי את חיי בשעתו התחיל לעשות הרבה יותר מידי כסף. יכולתי לקחת הפסקה מהצורך להתפרנס כדי להקדיש את עצמי לספרות, והתחלתי בפרויקט אדיר הממדים של כתיבת רומן. כתבתי וקראתי, שִכתבתי והתייסרתי וחזרתי וכתבתי שוב. במקביל נרשמתי לתואר שני בספרות באוניברסיטה. אחרי שנים של למידה וכתיבה, השלמתי את הרומן הראשון שלי: "איך להיות מוזה", על עולם האמנות הישראלי רב התחכים והאינטריגות, ועל אמנים צעירים ושאפתנים שמוכנים ללכת רחוק (אולי רחוק מדי) בשביל להצליח.

קשה לתאר את תחושת ההישג הנלווית לעצם השלמת המלאכה. זה דבר גדול, לכתוב ספר. להשלים ריצה כל כך ארוכה, שכאשר יצאתי אליה לא ידעתי אם אראה את קו הסיום. אבל להיות במצב של חוסר פרנסה זה דבר לא פשוט. להיות תלויה במישהו אחר, ולהכניס את עצמך לעמדת נחיתות כלכלית בתוך מערכת יחסים – יש לכך מחיר כבד, במיוחד לתחושת הערך העצמי שלך.

יום בהיר אחד, חיי השתנו ללא היכר. באבחה אחת איבדתי את הזוגיות, את חיי החברתיים והמשפחתיים, את הגב הכלכלי שלי, ואפילו את הסביבה הפיזית שבה חייתי. חשבתי שאצלול עמוק ולא אקום, אבל אינסטינקט הישרדותי חזק שהיה נטוע בי גרם לי להקיץ ולפעול. הקפתי את עצמי באנשים, חזרתי לעבוד במשרה מלאה, חוויתי חוויות משונות ומפתיעות, ובתוך כל ההמולה הזו כלל לא הפריע לי לעזוב את לב העיר הנעים והבורגני לטובת שכונה שורצת חולדות, לכלוך ואבק בנייה.

יום בהיר אחד, חיי השתנו ללא היכר. באבחה אחת איבדתי את הזוגיות, את חיי החברתיים והמשפחתיים, את הגב הכלכלי שלי, ואפילו את הסביבה הפיזית שבה חייתי. חשבתי שלא אקום, אבל אינסטינקט הישרדותי חזק גרם לי להקיץ ולפעול"

 

 

קצר המקום מכדי להרחיב על התקופה הסוערת הזו, אבל בסופה הייתי מוכנה להמשיך הלאה: מצאתי זוגיות חדשה, חתמתי חוזה עם הוצאת ספרים איכותית, סיימתי את התואר, והקמתי עם בן זוגי את כתב העת העברי הראשון לאימה: "בּוּ! לאימה בספרות, בקולנוע ובתרבות", שהגיליון הראשון שלו יצא באפריל. לפני כמה שבועות גם הוצאתי לאור את ספרי הראשון. האם אני מתפרנסת מזה? בפירוש לא. מעטים אלו שמוצאים פרנסה מלאה מכתיבת ספרים, או מהוצאה לאור של כתבי עת ספרותיים. בנוסף לכל עיסוקיי, יש לי גם מה שנקרא דיי-ג׳וב. בחרתי לעבוד במשרה שמשלמת את החשבונות, אך לא יותר מכך. העדפתי להתמסר לעבודה שתשאיר לי מקום לכתוב, לערוך, ליצור ולחיות, מאשר כזו שתקנה לי בגדים יקרים וטיסות לחו״ל, אבל תגזול ממני את כל מרחב היצירה והחשיבה.

>> מלכת הבלגן: החרדה של יערה שחורי הולידה מופע שירי ילדים

אני לא יודעת מתי החליטה החברה כיצד לתגמל את העוסקים במקצועות שונים. מתי הוכרע שצריך לשלם לחלקנו בנדיבות, כך שיתאפשרו לנו חיים חומריים נוחים, ולחלקנו בקמצנות כמעט בלתי נתפסת, אם בכלל. לעולם לא אבין מדוע המעמד היצירתי נאבק קשה כל כך, בעוד אחרים, שתרומתם הרוחנית לעולם דלה בהרבה, זוכים לקצור פירות כלכליים יפים.

"'אי אפשר להתפרנס מזה', אמר המרצה לתלמידים. נכון, אי אפשר. צריך לרצות מזה משהו אחר, שהוא לא פרנסה. צריך להאמין בזה אמונה דתית של ממש, אמונה עיוורת"

 

"אי אפשר להתפרנס מזה", אמר המרצה לתלמידים. נכון, אי אפשר. צריך לרצות מזה משהו אחר, שהוא לא פרנסה. צריך להאמין בזה אמונה דתית של ממש, אמונה עיוורת שלא שואלת שאלות ולא מטילה ספקות. צריך שזה יהיה תכלית הקיום. אין לי מפרנס, או סבא שיזכיר לי מה חשוב. אבל גם אין לי ברירה. כי את הספרות אני כן רוצה מספיק, ואני מוכנה בשמחה לחיות בצמצום עבורה. העצה שלי לכל מי שרוצה לצייר, לכתוב, לרקוד, לשיר או להוציא רומן גרפי ניסיוני – אל תנסו להתפרנס מזה. אי אפשר להתפרנס מזה, אבל אפשר לחיות מזה.

דנה שוופי היא סופרת, מבקרת ספרות ועיתונאית, עורכת ומייסדת כתב העת "בּוּ! לאימה בספרות, בקולנוע ובתרבות". למדה לתואר ראשון במחלקה לאמנות של בצלאל ולתואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב. מאמרים, ביקורות וסיפורים קצרים פרי עטה פורסמו במבחר עיתונים וכתבי עת. "איך להיות מוזה" הוא ספרה הראשון.