אלימות נגד נשים

ככה תנהגי במצבי אלימות

דנה חיימזון | צילום: ענבל מרמרי, סטיילינג זוהר מאירי
דנה חיימזון | צילום: ענבל מרמרי, סטיילינג זוהר מאירי

דנה חיימזון־בוארון מעולם לא למדה פסיכולוגיה אבל זה לא מנע ממנה להפוך למטפלת מבוקשת, בעיקר בקרב זוגות ומשפחות שהאלימות הפכה להיות חלק מחייהם

88 שיתופים | 132 צפיות

"לפני שנתיים וחצי פנתה אליי מישהי וסיפרה לי שהיא נאנסת באופן קבוע על־ידי עבריין מוכר מאזור הדרום. היא פחדה להתנגד לו, כי הוא היה אדם מסוכן ואלים. שקלתי כל מיני דרכים לעזור לה: הצמדתי לה עובדת סוציאלית, חשבתי אפילו לפנות לאדם שאני מכירה מעולם הפשע כדי שיערוב לה. למשטרה היא לא רצתה לפנות כי היא נכוותה בעבר מההתנהלות שם. בסוף החלטנו ביחד שהיא חייבת לעזוב את הארץ. פניתי לקהילה שלי בארצות הברית והוצפתי בעשרות פניות ממשפחות שהציעו לארח אותה ואת הילדים. כך הצלחנו להבריח אותה מהארץ עם שני ילדיה, ולתת לה חיים חדשים באמריקה. תוך עשרה חודשים משיחת הטלפון שלנו היא כבר הייתה על המטוס".

"אני מטילה אימה, אני מאיימת על הבעל שאם הוא לא יעזוב את הבית עוד שעה אני דופקת לו בדלת עם שוטרים. אבל אני לא גנגסטרית"

דנה חיימזון־בוארון כבר רגילה לענות לטלפון ולשמוע בכי תמרורים מהעבר השני של הקו והמקרה הזה שהיא מספרת עליו הוא רק אחד מעשרות מקרים שבהם סייעה לנשים, חלקן בסכנת חיים ממשית, להיחלץ מבתים אלימים או מאלימות מינית חוזרת ונשנית. אף שהיא יועצת אישית וזוגית במקצועה העוסקת בעיקר בטיפולים פרטניים ובסדנאות קבוצתיות לזוגות במשבר, המקרים האלו ממשיכים להתגלגל לפתחה, לנייד שלה, לתיבת האינבוקס ולוול של קהילת הפייסבוק שהיא מנהלת. 

"הקבוצות מיועדות לדיון וייעוץ בכל מה שקשור לזוגיות, אבל לפחות פעמיים בשבוע עולים בהן פוסטים על אלימות פיזית, אונס או אובדנות", מעידה חיימזון־בוארון. "מתקשרים אליי מהמשטרה לפחות אחת לשבוע בעקבות דיווחים שמגיעים מהקבוצות האלה. הם בדרך כלל מבקשים ממני לראות את הפוסט עצמו, את הפרטים של מי שכתבו אותו וכבר ביקשו ממני בעבר לבוא לתת עדות – ואני תמיד משתפת פעולה".

הקבוצות האלה לא משמשות רק כפלטפורמה לחשיפה, אלא גם כרשת תמיכה וסיוע ממשי. "אם מישהי כותבת שהיא חייבת לצאת מהבית, נשים כותבות לה 'אני בדרך אלייך לארוז לך'. נשים מתגייסות ללוות, להסיע ולארח", מתארת חיימזון־בוארון, וכפי שעולה, במקרים קיצוניים הקהילה התומכת עשויה אף להפוך לרשת הברחה בינלאומית.

דנה חיימזון | צילום: ענבל מרמרי, סטיילינג זוהר מאירי
דנה חיימזון | צילום: ענבל מרמרי, סטיילינג זוהר מאירי

 בית פתוח

חיימזון־בוארון (42), מתגוררת בהרצליה עם בעלה ושלושת ילדיהם. את קבוצת הפייסבוק הראשונה שלה הקימה לפני שלוש שנים, ועד היום רוב המטופלים מגיעים אליה לקליניקה בעקבות החשיפה לתוכן בקבוצה. כיום מונה הקהילה שלה למעלה ממאה אלף עוקבים ועוקבות, והיא מתקיימת בעמוד האישי שלה ובשתי קבוצות ששמן "בונים זוגיות". 

"אנשים רואים בקהילה הזו בית", מתארת חיימזון־בוארון את הדינמיקה הפייסבוקית. "אנשים עוברים כאן תהליכים עמוקים יחד, ונשים מוצאות עם מי להתייעץ. למשל, עשיתי את שרשור 'את לא לבד' לנשים שרוצות להכיר חברות. לפוסט הזה היו 3,000 תגובות תוך שעתיים".

בצד הפוסטים והתכתובות האישיות, מעבירה חיימזון־בוארון סרטוני לייב בנושאי זוגיות והעצמה נשית. "אני נותנת לאנשים בראש ואומרת – תתעוררו על החיים שלכם", היא מספיילרת. "תוך כדי הלייב, נשים שולחות שאלות ותגובות, זה מעין שיח. יש לי גם פורמט של טיפול זוגי אונליין ובו זוג נחשף מול הקבוצה כדי לאפשר לאנשים ללמוד ממקרים נפוצים. אני אדם מאוד פתוח, אני מאמינה שזה הכרחי כדי לגרום לאנשים להאמין בעצמם – חלק גדול מכך הוא להיחשף בעצמי. למשל, צילמתי סרטון בזמן חופשה בניו יורק, רואים אותי שם מתפרקת בשידור, בוכה, מספרת שגם לי היו המון מחסומים ושלא אהבתי את עצמי".

"מי שלא מכיר את האג'נדה שלי יכול לטעון שאני מאשימה את הנשים, אבל ממש לא. אני בחיים לא אומר למישהי שהיא גרמה לאלימות, או שהיא הביאה את עצמה לשם"

זה לא יוצר בעיית גבולות?
"זאת קהילה מאוד איכותית, אבל לפעמים אני צריכה לגעור. למשל, כשיש לפעמים תגובות מאוד קשות לפוסט, כשנשים מקללות. אין מקום לאלימות אצלי בקבוצה, ואני מעיפה אנשים על ימין ועל שמאל".

הכאב הוא דלק

כפי שעולה בין השורות, חיימזון־בוארון אינה מטפלת קונבנציונלית. היא מספרת שאנשים מציפים אותה במכתבי תודה, אחרים עוצרים אותה ברחוב ומתחילים לבכות – והיא מיד מצטרפת אליהם.

"אצלי אין מטופל, זה לא לקוח, זה לב פועם", היא מנסה להסביר. "הדלק שלי הוא הכאב, ויש לי מחלה, אם אני אומרת 'לא' למישהו שזקוק לי, אני לא ישנה בלילה". 

לעיתים נדמה שההערכה והכרת התודה שרוחשים לה מעריציה אף גולשת לסגידה. "נשים קוראות לי גורו, אבל אני לא מתחברת למילה הזאת. אנשים מייחסים המון משקל למה שאני אומרת. הם מחפשים מישהו שייקח אותם יד ביד אבל חשוב לי להבהיר שאין קיצורי דרך, שעצה שאני נותנת באינטרנט היא לא תחליף לטיפול".

לדבריה, בכל שבוע, היא מקבלת עשרות פניות מנשים שמבקשות ממנה לקבל עבורן החלטות גורליות על חייהן, מהשאלה האם להתגרש עד הדילמה האם לעשות הפלה. היא מסבירה שדווקא משום שהיא מתעקשת לספק פתרונות קונקרטיים, היא נאלצת להטיח במטופליה תובנות שקשה לשמוע. 

"יש נשים שכותבות לי 'מה שתגידי לי – אני עושה'", היא מתארת בפליאה, "אבל מי אני שאחליט בשבילן? אני לא יכולה להחליט עבור מישהי אם להתגרש על סמך הודעה בפייסבוק, אבל אם מישהי מעלה פוסט 'בעלי פיצץ אותי אתמול ובעט לי בבטן', אני אייעץ לה להוציא אותו מהבית".

קורה שאת חורגת מהקווים?
"לפעמים אנשים צריכים שמישהו ידפוק להם על השולחן ויעיר אותם, מישהו שיראה להם שהם ראויים לאהבה, אך גם מישהו שיצביע על הטעויות שלהם. אני אסרטיבית, תובענית ובוטה. הטיפולים שלי מגיעים לפעמים לצרחות ודמעות, משני הצדדים. אני מסוגלת לצעוק על מישהי את הדברים שהכי קשה לשמוע אם אני מרגישה שצריך לנער אותה. אני מסוגלת לומר 'את חרא של אימא' לאישה שהרימה יד על הילדים שלה וחיפשה להצדיק את זה. יש גם הרבה אלימות מצד נשים". 

למה לדעתך אלימות במשפחה היא תופעה כל כך נפוצה בחברה הישראלית?
"אנחנו הרבה פחות מאופקים מחברות אחרות. רואים את זה בחינוך בבית, רואים את זה ביחס לרופאים ולמורים ורואים את זה במלחמות על חנייה. החברה הישראלית נותנת לגיטימציה להתנהגויות של 'לעשות צדק' ואלה הדוגמאות שהילדים רואים בבית. אלימות לא מתחילה בהרמת יד. זה תהליך שמתחיל בחציית קו אדום ונבנה בהדרגה. אם התהליך הזה לא נקטע, הוא עלול להסלים. צריך להבין שמדובר בתופעה מאוד רחבה, וכמה שנראה לנו שהיא מדוברת, יש דברים שלא מדברים עליהם מספיק. בעיתונים אנחנו מקבלים את השורה התחתונה – גבר רצח אישה. אבל יש המון פנים לאלימות, גם אלימות כלכלית למשל". 

אישה שנויה במחלוקת

כדי לנסות ולהבין ממה נובע כוח המשיכה האדיר שיש לחיימזון־בוארון, פנינו לאורלי (39) מחולון, מטופלת שלה וחברה בקהילה זה שנתיים. אורלי מספרת שנולדה למשפחה קשת יום, לאם חולת סכיזופרניה שהייתה מכה אותה על בסיס יומיומי. לדבריה, רק חיימזון־בוארון הצליחה להבין את הכאב העמוק שהיא חשה. אורלי, שהתנסתה בסדנאות ובטיפול זוגי אצל חיימזון־בוארון, מעניקה לנו הצצה לנקודת המבט של מי שנמצא בצד השני של טקטיקת הניעור. "התהליך שבו את מגלה את החלק שלך הוא נורא ואיום", היא מצהירה. "היה לי נורא קשה לגלות שגם לי יש חלק בריבים הנוראיים עם בעלי. להכיר בכך שגם אני צועקת ומקללת, בדיוק כמוהו. להבין שאני אלימה ומתפרצת בדיוק כמו שאימא שלי הייתה, שאני עושה לילדים שלי את כל הדברים שהייתי בוכה בגללם מתחת לשמיכה, שאני צועקת עליהם כמו מפלצת, שהם מפחדים ממני", מפרטת אורלי. "זה נשמע מפגר שאני בת כמעט 40 ולא ידעתי איך לריב בלי לקלל, אבל פשוט לא היה מי שילמד אותי. דנה לקחה את הבית שלנו בשתי ידיים ואמרתי שאם היא לא מוותרת עלי, למה שאני אוותר. אוקיר לה תודה על כך עד סוף חיי". 

חיימזון־בוארון מודעת היטב לכך שהגישה הבלתי אמצעית שהיא נוקטת הופכת אותה לטיפוס שנוי במחלוקת בקהילה הטיפולית. שמירה על יחסי מטפלת־מטופלת? לא אצלה. הקפדה על סודיות בכל הנוגע לעברה ולחייה האישיים? היא לא מתחברת. פוקר־פייס מול המטופל? היא לא מבינה איך זה אפשרי. 

"אני יכולה לשבת מול מטופל ולהתחיל לבכות. ואם כואב לי – אז אנחנו מתחלקים בטישו", היא מתארת.

לקבור משפחה בשנתיים

אל העולם הטיפולי הגיעה חיימזון־בוארון לאחר שחוותה משבר אישי עמוק. אחותה נפטרה מסרטן כשהייתה בת 27. זמן קצר לאחר מכן נפטרו גם סבה וסבתה, שביתם היה לה כבית שני. "זה הרגיש כאילו קברתי חצי מהמשפחה בשנתיים", היא מספרת. בעת שהתאבלה על אובדן אחותה, בן זוגה עזב אותה ואת דירתם המשותפת. "שקעתי לתהום. אבל בתוך סיפור האיוב האישי שלי, בתוך התופת, הייתי צריכה כוחות שלא היו לי. רק רציתי למות. דווקא מהמקום הזה התחיל המסע האישי שלי". 

היא החלה את דרכה המקצועית בלימודי ייעוץ במכון "פתרונות" לייעוץ אישי וזוגי לפני 15 שנה, בהמשך השתלמה בטרילותרפיה, שיטת טיפול המתמקדת בחיבור בין שכל לרגש, בבית הספר של הזן־מאסטר ניסים אמון, ולאחר מכן למדה טיפול אינטגרטיבי אצל רופא הגוף והנפש ד"ר נאדר בוטו. כיום היא מעבירה קורסים בשיטת הטיפול שפיתחה הנושאת את שמה ומבוססת על הניסיון שרכשה והתובנות שצברה. חשוב לציין שאין שום פיקוח מטעם המדינה על הכשרות מהסוג הזה. 

"למשטרה ולמערכת המשפט אין מספיק כוח הרתעה ויכולת בקרה לאורך זמן. צו הרחקה זה פלסטר, הגבר ימשיך להיות אלים והאישה תשלם על כך שהתלוננה"

עיקרון השיטה של חיימזון־בוארון הוא כדלקמן, "השינוי מתחיל ביום שבו את מפסיקה להאשים אחרים בכאב שלך, ומתמקדת בתרומה שלך ליצירת מציאות החיים שלך. שני הצדדים אשמים – זה שחצה את הקו האדום ולא ראה בכך דגל אדום, שלא הבין שהוא צריך לטפל בעצמו, שבמקום זה מטשטש, מתרץ ומבטיח לעצמו שזה לא יקרה שוב, בעוד שהצד השני אשם בזה שאפשר לזה לקרות שוב ולא הגן על עצמו". זה נשמע אולי מקומם, אך חיימזון־בוארון מיישמת את העיקרון הזה הן בנשים והן בגברים שנמצאים במערכות יחסים אלימות. 

"מי שלא מכיר את האג'נדה שלי יכול לטעון שאני מאשימה את הנשים, אבל ממש לא. אני בחיים לא אומר למישהי שהיא גרמה לאלימות, או שהיא הביאה את עצמה לשם", היא מבהירה. "ובכל זאת, אני משקפת למטופלות שלי שגם להן יש אחריות על הסיטואציה. יש המון דגלים אדומים עד שהיד מתרוממת". 

איך את משקפת את זה למטופלות?
"אני שואלת אותן למה הן מאפשרות את זה. הרבה נשים פשוט מאמינות שזה מגיע להן, ואני עובדת איתן על הדימוי העצמי ועל תחושת הערך שלהן. בסוף, או שבן הזוג לוקח אחריות על ההתנהגות שלו ועושה שינוי, או שהמטופלת מספיק חזקה לקום ולפרק. הגיעה אלי מישהי שבן הזוג שלה נהג להרים עליה יד בצורה מאוד קשה, הוא היה תופס אותה בגרון וחונק אותה. הבהרתי לה שהוא חייב לצאת מהבית עוד באותו היום. היא פחדה ממנו פחד מוות, אז התקשרתי אליו בעצמי, בהסכמתה". לדברי חיימזון־בוארון היא ניהלה עשרות שיחות כאלה בעבר, במהלכן התעמתה עם בני זוג מתעללים. 

איך בכלל ניגשים לדבר עם מישהו כזה?
"אני מגיעה מעמדה מאוד כוחנית לשיחה הזאת, כי כוח מבין רק כוח. אני מטילה אימה, כי אחרת הוא יזלזל בי. אני מערערת אותו, אני מאיימת שאם הוא לא יעזוב את הבית, עוד שעה אני דופקת לו בדלת עם שוטרים. אני אומרת לו שאשתו צריכה לצלם לי תמונות של הגוף שלה ואם אראה שהוא נגע בה – הוא יישב חזק מאוד בפנים. הוא לא שואל את עצמו מי אני ומהן היכולות שלי מבחינה חוקית, הוא מפחד לקחת את הסיכון. אני לא יכולה להגיד שאין פה ריסק, ברור שקיים חשש שזה לא יצליח, או שהמטופלת תשלם על העימות הזה. אבל יש לי הרבה ניסיון, וגם יכולת אבחון מטורפת. אני יודעת להקשיב, לשאול שאלות ולייצר מניפולציות כדי להבין מי עומד מולי וללחוץ על הכפתורים הנכונים. שלא יתקבל רושם לא נכון, אני לא גנגסטרית, גם בשיחה כזאת מרגישים את האכפתיות שלי. אם אני שומעת שהגבר מתפרק, אני משנה את הטון ומציעה לעזור. כל אחד צריך מישהו שיאמין בו, גם אלו שאיבדו את הדרך, ואנשים אלימים הם אנשים שאיבדו את הדרך".

דנה חיימזון | צילום: ענבל מרמרי, סטיילינג זוהר מאירי
דנה חיימזון | צילום: ענבל מרמרי, סטיילינג זוהר מאירי

חיימזון־בוארון מאמינה שכל גבר אלים יכול להשתנות אם הוא מוכן להשקיע בתהליך טיפולי מפרך ואמיתי. למשל, במקרה של אותה מטופלת, היא ובן זוגה דווקא הצליחו לשקם את היחסים לאחר שהוא יצא מהבית ופנה למרכז סיוע של הרווחה. "אחרי כמה חודשים הבן שלהם שלח לי מכתב שבו הוא סיפר על המתנה הכי טובה שקיבל ליום הולדתו – זה שאימא כבר לא עצבנית ולא בוכה, ואבא הפסיק להרים ידיים". 

את לא חוששת "לשחק את אלוהים"? זאת אחריות מטורפת. יש שיגידו, חוסר אחריות.
"ברור שזו אחריות גדולה, אבל גם לשלוח מישהי הביתה כשאני יודעת שמפוצצים אותה במכות זו אחריות, ובעיניי אפילו אחריות יותר גדולה", היא מתלהטת. בעיניי, לא להתערב זה הכי מתייפייף שיכול להיות, והכי לא אחראי. מטפל שפועל ככה הוא חסר ביטחון ביכולות שלו. לא הייתי מצליחה לבנות קהילה כזאת גדולה אם לא הייתי מצליחה באמת לשנות חיים של אנשים. אי אפשר לשקר לאנשים, אנשים לא מטומטמים". 

השאלה המתבקשת היא למה להתעקש לפעול עצמאית, במקום לפנות  לגורמי האכיפה?
"למשטרה ולמערכת המשפט אין מספיק כוח הרתעה ויכולת בקרה לאורך זמן. מוציאים צו הרחקה מוגבל בזמן ואין בקרה על מה שקורה כשהצו נגמר והגבר חוזר הביתה. הצו הוא רק פלסטר, הגבר ימשיך להיות אלים והאישה תשלם על כך שהתלוננה".  

איפור ושיער: גלי קרן
סטיילינג: זוהר מאירי
צילום: ענבל מרמרי