למה שמישהו יחשוב שנערה תמציא אונס? התשובה נמצאת כאן

דליה שימקו מנסה לענות על השאלה הזו ועל שאלות מחרידות נוספות (שלמרבה הכאב והכעס הן עדכניות מתמיד), בהצגה חדשה שיצרה עם יוספה אבן שושה ותעלה החודש הבימה. טור אישי שכדאי לכל אישה לקרוא - וחובה לכל גבר
הייתי בערך בת 8 כשנתקלתי בפעם הראשונה במילה "אונס". בעיתון דווח על אונס בגן מאיר בתל אביב, מקום שביליתי בו הרבה שעות בילדותי כשביקרתי את סבתי שגרה בסמוך. כמובן שלא ממש הבנתי את משמעות המילה ואיזה מעשה היא מתארת, אבל הרגשתי את האימה נודפת ממנה. האינטואיציה הילדית הגיבה לאלימות הטמונה במילה. במשך שנים להיאנס היה הפחד הכי גדול שלי. ידעתי שאם יקרה לי הדבר הנורא הזה אחדל להיות מי שאני. ידעתי שאונס יהרוס אותי וישחית את הווייתי העמוקה ביותר.
>> "טאיסיה זונה": מעריצי אייל גולן ביוזמה חדשה ומבחילה

בחודש יולי 2019 קרה מקרה מחריד באיה נאפה שבקפריסין. 12 נערים ישראלים נעצרו כחשודים באונס קבוצתי בנערה בריטית. אחרי כמה ימים הם שוחררו מהכלא וזכו לקבלת פנים של מנצחים בשדה התעופה. הנערה – קורבן האונס – נאסרה על תלונת שווא והושארה במאסר בקפריסין במשך חצי שנה (חשוב לציין שמאז כבר זיכה אותה בית המשפט מתלונת שווא). הייתי בהלם מכל האירוע המטורף הזה שנראה לי מופרך לחלוטין.
הייתי בערך בת 8 כשנתקלתי בפעם הראשונה במילה "אונס", ובמשך שנים להיאנס היה הפחד הכי גדול שלי. ידעתי שאם יקרה לי הדבר הנורא הזה אחדל להיות מי שאני
מדוע שמישהו יחשוב שנערה תבדה אונס ותאשים 12 נערים? ואיך יתכן שהם חוזרים הביתה מתקבלים כגיבורים והציבור משוכנע שנעשה להם עוול? הפרשה הזאת טלטלה אותי לחלוטין ולא יצאה לי מהראש. באחד הערבים ישבתי לצפות בסרט התיעודי המצוין של אורלי וילנאי וגיא מרוז, "הצד שלה", שמביא את סיפור האירועים מנקודת מבטה של הקורבן-נאשמת. תוך כדי צפייה החל להירקם בתוכי הרעיון למחזה הבא שלי, שהפך להיות המחזה "הנערה", יחד עם שותפתי הנהדרת לכתיבה יוספה אבן שושן.

לפני שבחרנו בסיפור העלילה היה ברור לנו שאנחנו צריכות להיכנס לעובי הקורה של מה שמכונה "תרבות האונס". אחד הדברים שמטריפים את דעתי, זה שברור לי שחלק מהאנשים שלוקחים חלק במעשים כאלה אינם אנסים בתוך תוכם. אני רוצה להאמין שהם לא קמו בבוקר ואמרו לעצמם "ממש בא לי לאנוס מישהי". אז איך קורה שנערים נורמטיביים מוצאים את עצמם באירוע אונס רב משתתפים?
אחד הדברים שמטריפים את דעתי, זה שברור לי שחלק מהאנשים שלוקחים חלק במעשים כאלה אינם אנסים בתוך תוכם. אני רוצה להאמין שהם לא קמו בבוקר ואמרו לעצמם "ממש בא לי לאנוס מישהי". אז איך קורה?
צפינו בהרבה מאד סרטים דוקומנטריים ועלילתיים על הנושא. התחושה שעברה הכי חזק מהעדויות והחומרים היא שילדים/נערים נחשפים למסרים מעוותים על מיניות בגיל צעיר מאד ומקבלים תמונה שגויה על מין ואהבה. השתלטות הפורנוגרפיה על עולמם המיני של הצעירים גורמת להם לאימג'ים מעוותים על עצמם ועל זולתם. המקור הכי קרוב אליי לדבר איתו על הנושאים האלה היה בני שלי, שהיה בן 26 כשהתחלנו לכתוב את המחזה. הוא שיתף אותי בכך שהחשיפה לפורנוגרפיה בגיל צעיר גרמה לו נזקים והרחיקה אותו מהאני האמיתי שלו.

היה לנו חשוב ליצור מחזה אוניברסלי שעוסק בהאשמת הקורבן, תופעה המתקיימת בכול העולם. המצאנו את האי לאפיס, שמתרחשת בו אולימפיאדה ימית. במרכז המחזה העמדנו את לדה, נערה צעירה שמגיעה ללאפיס יחד עם חברתה לעוף על החיים ואולי אפילו להתאהב. היא אכן מתאהבת בג'ון, קפטן נבחרת קובו, אך אינטראקציה גברית רעילה בין חברי הנבחרת ודרישה להוכחת נאמנות מובילה לאונס קבוצתי של לדה בידי חברי הנבחרת. מכאן מתחיל מחול שדים מלא באינטרסים פוליטיים, המובילים להפיכת לדה, הנאנסת, מקורבן לנאשמת.
אבל לא הסתפקנו בסיפור האונס. היה לנו חשוב לחשוף את השורשים התרבותיים העמוקים ביחס לנערות צעירות המוקרבות על מזבח אינטרסים פוליטיים, ולשם כך צללנו לתוך המיתולוגיה היוונית. שלינו משם את סיפורה של פרספונה, שנחטפה ונאנסה על ידי האדס מלך השאול. לצערנו הרב, הסיפור הזה התכתב לנו גם אירועי שבעה באוקטובר, עם החטופות במנהרות ועם הכחשת האונס שביצע חמאס על ידי העולם. שוב נוכחנו שאונס הופך לכלי פוליטי.

איך הופכים הצגה על אונס למהנה? בכל זאת, לא רציתי ליצור הצגה קשה מדי לצפייה. היו רגעים שישבתי בחדר החזרות והצטמררתי מסצנת החקירה של לדה. אמרתי לעצמי, "אם לך זה קשה – איך יגיב הקהל?", והיה לי חשוב ליצור חוויה אסתטית, להכניס פיוט, הומור, מוזיקה, תנועה, כדי שחוויית ההצגה תהיה תיאטרון במיטבו. לשמחתי נראה שהצלחתי. הקהל מטולטל מההצגה אבל גם נפעם ממנה. בואו, מבטיחה שיהיה באמת מעניין.
"הנערה" הוא מחזה מקורי שכתבו דליה שימקו ויוספה אבן שושן בהשראת האירועים האמיתיים שהתרחשו בפרשת האונס הקבוצתי באיה נאפה ביולי 2019, בהשראת הסרט הדוקומנטרי "הסיפור שלה" שבו אורלי וילנאי וגיא מרוז מלווים את הנאנסת, ובהשראת מקרים רבים של אונס קבוצתי מהמיתולוגיות העתיקות ועד ימינו, כשברקע מרחפת גם הכחשת האונס הגלובלית פוסט-שבעה באוקטובר והפוליטיזציה הבלתי פוסקת של האונס. בעוד שבועיים בדיוק הוא יעלה בשת"פ של אנסמבל אספמיה (אותו מובילה שימקו) עם תיאטרון הבימה. הצגות ראשונות: הבימה (אולם ברטונוב) 26.3, 27.3, 20:00. כרטיסים כאן