כשאנחנו יורדות למקלט מפוחדות למוות – ובסרטים על איך שאנחנו נראות

כשפגע טיל בבניין בתל אביב, קצין משטרה בכיר כתב בקבוצה סגורה: "שיט, השיער שלי סתור". לא צריך להסביר את גודל האירוע, אבל ההתעסקות בשיער, דווקא ברגע כזה, מספרת משהו עמוק על התרבות שלנו.

>> המאפר גילח לי את הרגליים מול כולם – הרגשתי בושה וגועל עצמי

מה שפעם נחשב ל"רדוד" בארץ ישראל הקשוחה של פעם, נאמר היום בקול – אפילו תחת אש. גדלנו להיות חברה סופר-שיפוטית כלפי נראות. אפשר לראות את זה גם במהדורה הנוכחית של "האח הגדול" (הבן הגדול שלי בצוות העריכה, אז צפיתי).

אז מה הפלא שכשאנחנו יורדות מבוהלות למקלט, אחוזות פחד מוות, גם החרדות מהמראה שלנו מצטרפות לרשימת הדאגות? למי שיש נטייה לדימוי גוף נמוך – ויש רבים ורבות כאלה – זה רגע שבו השריטה הופכת לפצע פתוח. מצד אחד, אלו מחשבות מוכרות, חלק מהזהות. מצד שני, אנחנו במצב חירום. זה רגע שיכול גם להיות הזדמנות למסגור מחדש. הטור הזה נכתב כדי לאוורר, לנרמל, לזהות, להמשיג. להציע תמיכה ראשונית.

"אני מזיעה וצפוף פה"

"אני מזיעה וצפוף פה", כך אמרה אישה שנדחקה איתי למקלט באזעקה. היה לה חשוב להתנצל, עד שראתה מבט אמפתי – ונתנה לעצמה רשות לומר את מה שאחרות אולי שומרות בפנים. "זה בסדר", ענתה לה חברתי הפסיכותרפיסטית, "זה אנושי, כולנו ככה".

ידע: ריח הוא חלק טבעי מהחיים. לנשים יש יחסים מורכבים עם ריח גוף, לימדו אותנו להתבייש. עכשיו, סדר העדיפויות מתהפך. החיים שלך קודמים ל"נחמדות" שלך.
מבט אמפתי: מצאי אדם עם עיניים טובות בסביבתך (ואם אין, היי זו את): זה בסדר, זה אנושי.
פרספקטיבה: את הרבה יותר מהריח שלך. אף מבט חיצוני לא יכול לשנות את ערכך.
הרגלים: הרגלים שומרים עלינו, את לא צריכה לשנות הרגלים בצורה דיכוטומית כרגע (גם ככה הכל משתנה), אבל כן אפשר לקבל את ההזדמנות למצוא מוצרי טיפוח ששומרים על נוחות ובריאות. כמו מקלחת טובה, שמנים אתרים או כל מה שיכול לעזור לך ברגעי קצה.

"אני מתאפרת כבר לקראת הערב"

"אני מתאפרת כבר לקראת הערב שיהיה לי איפור לכל הלילה" אמרה לי חברה קרובה, והסבירה לי איך האיפור נותן לה תחושת הגנה וחיץ בינה לבין העולם. לא לכולנו נוח להיות עם המון אנשים זרים ברגע של רגשות סוערים ואינטימיים.

נרמול: רבות מאיתנו נדרשות לשינוי הרגלים זריז. אנחנו עסוקות עד הגג עם הילדים או עם ניהול החרדה הפרטית שלנו או של הקרובים אלינו. ואם היית רגילה למייקאפ, קונסילר, אייליינר וסמקים מסוגים שונים – יש מצב שלא תוכלי להגיע לכל זה, והנה את מרגישה "עירומה".
נשימה: תנשמי עמוק. תנסי להפנות פוקוס לחוויות הגופניות שלך – תחושות הגוף, כפות הרגליים על הקרקע. או שתמצאי מיקוד חיצוני, כלב שובב, ילד שזקוק למבט אוהד או אשת שיחה מעניינת.
מסגור אחר: להגמיש את היכולת שלך לצאת החוצה, כלומר, לפעמים לצאת עם איפור מתוקתק ולפעמים בלי, זה יכול לעזור לדימוי גוף מאוזן יותר. את יכולה לנסות למסגר אחרת את מה שסיפרת לעצמך עד כה. זאת הזדמנות אפילו לצמיחה, גם אם קרתה בלית ברירה.

"אני בשורטס וזה מרגיש חשוף מדי"

אישה במקלט לידי מותחת את המכנסיים, מחליפה תנוחה שוב ושוב. היא מספרת לי בגופה על חוסר הנוחות. הנה את מוצאת את עצמך בשורטס, כשבדרך כלל נוח לך רק עם מכנסיים ארוכים. ורגע אחרי שהאזעקה מסתיימת וכולם נשענים (אם התמזל מזלנו) עייפים, את שמה לב שאת לא רק בשורטס, אלא אולי גם לא מגולחת כמו שאת רגילה, או בלי הלק הקבוע. התחושה: את חשופה – יותר ממה שנוח לך.

נרמול: זה בסדר להרגיש ככה. רבות מרגישות ככה.
מסגור אחר: אם לא הספקת, תנשמי. תראי בזה הזדמנות להיות "גם וגם": גם מישהי שחשובה לה הנראות, וגם מישהי שיכולה להרפות ממנה כשצריך. זה מרחיב את מנעד דימוי הגוף שלך.
תכנון: נסי להכין מראש בגדים שמרגישים לך כמו המינימום שאת צריכה כדי להרגיש "את", ושיהיו גם נוחים. אני אישית בוחרת בבדים נעימים במיוחד – זה חשוב כשגם ככה העצבים חשופים.

"אני מכוערת"

"אני מרגישה מכוערת" אמרה לי חברה. שנים שאני מנסה להבין בסדנאות עם נשים מה זה באמת אומר "להרגיש יפה". "תסבירי", ביקשתי ממנה. היא ענתה: "אני לא מבינה מה ללבוש למקלטים, אני אוכלת אחרת מתמיד ולא כמו שאני רגילה, וכשישבתי בזום מול חבר רחוק, הרגשתי מכוערת מהרגיל. לא עזר שהוא דווקא החמיא לי ואמר שאני נראית טוב".

מצב רוח: ההרגשה שאת מכוערת קשורה גם למצב הרוח וגם לנסיבות (ויש עוד גורמים). אז קודם כל, תרשי לעצמך. מותר להרגיש ככה. זה זמני. זה לא אומר שבימים אחרים את לא יפה.
הרגשה, לא פעולה: זו תחושת חולפת, לא אמת נצחית. אנחנו משליכות על הגוף שלנו ברגעים קשים, והמבט שלנו מושפע מהלך הרוח – זה טבעי. תני לרגש לעבור, אל תתני לו לנהל אותך, עד כמה שאת יכולה.

כשהמצלמה תופסת אותנו לא מוכנות

במקלטים, אנחנו לרוב לא כמו שאנחנו רגילות. הבגדים שנבחרו בחופזה, שיער לא מסודר, תחושות פיזיות לא פשוטות – בחילה, סחרחורת, רעד. בתוך כל זה, פתאום מישהו מצלם. בלי לשאול, בלי לבדוק. תמונה, סטורי, סרטון. והנה, עוד רגע פרטי שהפך ציבורי.

נרמול: אם עלו בך מחשבות כמו "איך אני נראית", "מה יחשבו עליי", את לא לבד. אלה מחשבות אנושיות, במיוחד כשאנחנו מרגישות חשופות וחסרות שליטה.
זמני: זו רק תמונה. רגע אחד, לא סיפור שלם. הוא לא מגדיר אותך.
פרופורציה: זה לא נעים, לפעמים אפילו קשה מאוד. אבל בתוך הקושי, יש מציאות גדולה יותר – את מתמודדת, נוכחת, מחזיקה.
למי שמצלם: רק אם קיבלת הסכמה ברורה, תצלם. לא לפני.
וכשיש מישהי לידך שמתכווצת: אל תמהרי לנחם או להסביר. נסי אולי: "אני איתך, אני גם מרגישה ככה לפעמים, אני מבינה אותך". משם אפשר להמשיך יחד, למציאת פתרונות זמניים.

זה גם הזמן לזכור: הכוח הגופני שלך מהותי. החיבור לגוף, למה שאת מרגישה, לחושים, לפנים – הוא מקור של חוסן. היכולת לעלות ולרדת מדרגות, להכיל סחרחורת או אפילו חרדה – אלה עדויות לעוצמה שקטה. מזון מזין, תמרוקים שמתכתבים עם התחושה ולא רק עם היופי, פעילות גופנית שמתאימה לך באמת – כל אלה תומכים בך. אלה לא מותרות, אלא דרכים לטפל בעצמך מבפנים החוצה. ובעיקר, המון חמלה עצמית, בלי תנאים.

הכותרת היא מעין קרת, דוגמנית-על לשעבר וכיום מנהלת המרכז לקידום דימוי גוף חיובי