פשוט דוחה: זאת הסיבה שאת מרגישה תקועה בחיים

הוא חזר מחו"ל ולא פרק את המזוודה שלו. השאיר אותה על הרצפה, באמצע הדירה ומעדתי עליה בכל פעם בדרכי מחדר השינה לשירותים. עברו יומיים, שבוע, שלושה חודשים – והמזוודה טרם נפרקה. "זה תהליך", הוא הסביר, "אני צריך לפנות דברים מהארון הישן אבל בעצם אני רוצה לקנות ארון חדש, ולמה לי לקנות ארון חדש כשאני בעצם רוצה לעבור דירה? הדירה הזו לא מספיק טובה בשבילי". "בוא נפרוק אותה ביחד ונגמור עם זה", הצעתי. "לא עכשיו", הוא ענה. המזוודה נשארה, והמשכנו למעוד.

כשקראתי את ספרה של ד"ר אנאבלה שקד "לקפוץ למים – מהימנעות להשתתפות פעילה בחיים", נזכרתי במזוודה ההיא וחשבתי כמה מזוודות בלתי פרוקות יש והן חוסמות לנו את הדרך. זו יכולה להיות החברה המובטלת שלך, שלא שולחת קורות חיים לשום מקום כי התפקידים שמציעים לה פחותים מהיכולות שלה, לדעתה. זה יכול להיות הרווק המושבע שמת לזוגיות אבל לא פונה לאף אחת באתר היכרויות כי אף אחת לא עונה על טעמו המדויק וזה יכול להיות כל מי שמת לעשות שינוי במקום מגורים, בהרגלי האכילה, במעגל החברתי או מתכנן להתחיל לנצל את המנוי לחדר הכושר, אבל מחר. אפשר לפטור את ההתנהגויות האלה בעצלנות, אבל לפי הגישה של ד"ר שקד, פסיכותרפיסטית העובדת בשיטת אדלר, מדובר בפרקפציוניזם מסרס.

"בלב ההימנעות יש שאיפות מוגזמות שלא ניתנות להשגה", היא אומרת, "הרווח המרכזי של ההימנעות הוא אשליה של עליונות. הנמנעים בעצם אומרים – אני לא משתף פעולה עם חיים שהם פחות ממדהימים או מיוחדים או מושלמים".

אז מה שאת בעצם אומרת זה שצריך להנמיך ציפיות?
"אני אומרת, קודם כל כדאי לחשוב מה נחוץ ומה צריך לעשות, ולא מה בא לי. למשל, אפשר לראות את זה בתוכנית הטלוויזיה 'חתונה ממבט ראשון'. לכל מי שמגיעים לשם יש ציפייה לאיך בן או בת הזוג שלהם צריכים להיות, רשימת מכולת שאם היא לא מתמלאת הם מתאכזבים".

השלב הראשון בהתמודדות, על פי ד"ר שקד, הוא לדמות את החיים לסולם, ואז לשטח אותו. "אנחנו כל הזמן מטפסים כלפי מעלה, אבל אפשר לנוע גם לצדדים ולמצוא סיפוק במקומות אחרים", היא מבהירה, "למשל, לא קיבלת את הקידום שרצית, ובגלל זה את רוצה לעזוב את העבודה. נכון, לא הצלחת לטפס במעלה הסולם, אבל את עדיין יכולה לנוע מצד לצד ולשאוב סיפוק מפרויקט חדש או מרכישת מיומנות חדשה".

כריכת הספר "לקפוץ למים – מהימנעות מלאה להשתתפות בחיים"

השלב השני מאתגר אפילו יותר. "את צריכה לקבל את עצמך כלא מושלמת. להבין שלא בהכרח תהיי יותר ממה שאת עכשיו אבל שעדיין שווה להשתתף בחיים", אומרת ד"ר שקד, "קבלה עצמית היא רעיון מקסים, רך וחומל אבל זו אחת המשימות הכי קשות, זה להסכים להיות מי שאני. כשאני שונאת את עצמי אני משמרת את אשליית העליונות, כשאני מקבלת את עצמי אני מרשה לעצמי גם לטעות וגם להיכשל".

הבעיה שד"ר שקד מתארת נשמעת כמו תצוגת התכלית של דור המילניאלז. "אני פוגשת כמות עצומה של צעירים שתקועים בבית ההורים, לא עובדים ולא לומדים ומחליפים את היום בלילה כי בלילה אין דרישות. פונים אליי הורים לילדים בני 30 שמבינים פתאום שהילד הפסיד 10 שנים מהחיים שלו".

אבל יש אנשים שבאמת מתקשים לתפקד בחיים, שסובלים מדיכאון או חרדה. אלה לא בעיות אמיתיות?
"אנשים שסובלים מדיכאון וחרדה דורשים כמובן טיפול אחר, אבל לפעמים אלה בעיות שאנחנו יוצרים ואפשר לשנות בכוחה של החלטה. צריך לזכור גם שדפוסים כאלה לא יכולים להתקיים בלי שמישהו מממן אותם. אני אומרת להורים להתעורר, להבין שזה לא יעבור מעצמו. לפעמים צריך להפסיק את המימון כדי שהילד יבין שהחיים קצרים, ושיאללה, בוא תתחיל לחיות כבר".