כוכבת "קופה ראשית": "הייתי רוצה להיות פחות חסרת סבלנות כלפי ילדיי"

דורית לב ארי (54), שחקנית (מככבת ב"קופה ראשית" בכאן 11 שחוזרת בימים אלה לעונה חמישית), בזוגיות, אימא לשלושה ילדים, מתגוררת בתל אביב

>> "זה שדוד שלי היה ראש הממשלה לא השפיע על תפקידים שקיבלתי": נטע רוט מסתערת על המסך, בלי קשר לייחוס המשפחתי שלה

היי דורית, מה שלומך היום? איך את מרגישה?
"כרגע חזרתי מסיבוב בוקר בים עם טופי הכלבה שלי, אז מסוגלת לנשום אבל יודעת שברגע שאתחבר לחדשות – אתקשה לנשום שוב, וחוזר חלילה. נעה בין היאחזות ברגעי נורמליות קטנים של חסד לעצב עמוק שנמצא שם כל הזמן".

מה הדבר שהכי מטריד אותך כרגע?
"הדבר שמטריד אותי ומדאיג אותי יותר מכל הוא קודם כל מצבם של החטופים והשאלה מתי ישובו. בנוסף, אני מודאגת מאוד מהתחושה שאנחנו מונהגים על ידי אנשים לא ראויים, שמונעים משיקולים אישיים ופוליטיים, שיושרה ואמת אינם נר לרגלם. אנשים חסרי מוסר, חמלה ורגישות, שגורמים לתחושת חוסר אונים מולם".

מה הדבר הכי יפה שאמרו לך לאחרונה?
"בשבוע שעבר ביקרתי עם עוד חברים מהקאסט של 'קופה ראשית' באונקולוגית ילדים בביה"ח שיבא. ילד אחד שביקרנו אמר לנו שמה שמשמח אותו ועוזר לו לפני טיפולים ולפני השינה, זה לצפות בפרקים של הסדרה. לשמח אנשים, וילדים בפרט, אלה רגעים שבהם אני מרגישה שניתנה לנו זכות גדולה מאוד".

מה הקללה האהובה עלייך?
"כוסאמק… אני משתמשת בה הרבה יותר מדי, בעיקר בתאונות שקורות לי כשאני במטבח, כמו קמח שמתפזר, כוויות למיניהן או טיימר ששכחתי להפעיל. אני בשלנית טובה אבל מפוזרת".

מתי בכית בפעם האחרונה? למה?
"אני בוכה הרבה ובקלות. התקופה הנוכחית מספקת אין סוף סיבות לבכי על בסיס יומיומי, אבל ממש התייפחתי כשצפיתי בטקס המשפחות בשבעה באוקטובר. זה היה בכי עמוק ומטלטל, מהדקות הראשונות".

>> יעל שלביה: "בכיתי כשאח שלי נכנס ללבנון"

למי את מתגעגעת?
"אני מתגעגעת לאבא שלי, השחקן שמעון לב ארי, שנפטר לפני 12 שנה כששני ילדיי היו קטנים מאוד ולפני שבני השלישי נולד. הוא תמיד דיבר על זה שהוא רוצה להיות סבא ולא ממש הספיק. אני חושבת שהוא היה מאוד מאושר לראות את המשפחה שהקמתי".

מה השריטה שלך?
"השריטה שלי היא משהו די דוחה, שאני ממש לא מוכנה לחשוף בציבור. אני רק אגלה שזה קשור לאוזניים ובני המשפחה הגרעינית שלי מכירים אותה היטב".

מה העצה הכי טובה שקיבלת בחיים? ומה העצה הכי גרועה?
"עצה של אבא שלי שתמיד מלווה אותי היא – תהיי נאמנה לעצמך. אני משתדלת להקשיב לקול הפנימי שלי ולא להיות מושפעת כל כך ממה יגידו. העצה הכי גרועה הייתה הפוכה לה: שחקן ותיק ייעץ לי לא ללכת אחרי הלב. כשהחלטתי לפני עשרים שנה להתפטר מהתיאטרון ולנסוע לתקופה ארוכה מאוד להודו לחפש את עצמי, הוא אמר שלא יהיה לי לאן לחזור. לשמחתי, נסעתי בכל זאת, וזו הייתה אחת המתנות הטובות ביותר שנתתי לעצמי".

על מה את הכי אוהבת להוציא את הכסף שלך?
"על חוויות: נסיעות לחו"ל, מסעדות, הופעות. פחות על רכוש".

עם איזה אדם מפורסם היית שמחה להעביר לילה?
"הייתי לאחרונה בהופעה של לני קרביץ והחסרתי פעימה. גם בגיל שישים הוא הורס".

>> אילון נופר: "התרגלתי לעובדה שאין לי שדיים. מוזר לחשוב שפעם היו לי"

מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"הייתי רוצה להיות פחות חסרת סבלנות ויותר מכילה – בעיקר כלפי ילדיי. אני חושבת שקצת השתפרתי בזה בזכות טיפול פסיכולוגי מיטיב וממושך, אבל יש עוד עבודה לעשות".

על מה יש לך רגשות אשם?
"כהמשך ישיר לשאלה הקודמת: על האימהות שלי כמובן. אני מקנאה בנשים שמרגישות ביטחון גמור באימהות שלהן, שזה טבעי ומובן מאליו מבחינתן. אצלי זה מורכב יותר".

מה מפחיד אותך?
במישור האישי – שיקרה משהו רע לאהוביי. במישור הלאומי – אני פוחדת מאוד מכך שלא נצליח להביא את הכוחות הטובים, המאירים והמוסריים שנמצאים בעם הזה, להנהיג אותנו ולהאיר את דרכנו כאומה. אני מפחדת שאובדן המוסר, אובדן החמלה, הגזענות והרוע ינצחו".

מה חסר לך בחיים?
"נכון לעכשיו – היכולת להיות שמחה באופן מלא. אני אדם ששמח בקלות ומדברים קטנים. מאז השבעה באוקטובר, יש לי הרגשה שאיבדתי את היכולת הזאת".

מה הרגע שהכי השפיע על הקריירה שלך?
"כשהייתי בת שלוש, אבא שלי שיחק במחזה 'מחכים לגודו'. הוריי חשבו כנראה שאני מספיק בוגרת לצפות בהצגה. ישבתי בשורה הראשונה וכשנדלק האור על הבמה, אחזה אותי התרגשות עצומה ופרצתי בבכי קולני. אימא שלי נאלצה לגרור אותי אחר כבוד אל מחוץ לאולם. אני זוכרת את תחושת החשמל בגוף מאורות הבמה. אני חושבת שזה היה הרגע, בו ננטע בי הרעיון להיות שחקנית".