למה דווקא בבית השחי? המדע סוף־סוף מפענח את תעלומת הדגדוג

זה בדרך כלל מתחיל כמשחק. מישהו מקרב את האצבעות, את כבר יודעת מה עומד לקרות, ובתוך שנייה את מתפתלת, צוחקת ומנסה להימלט. דגדוג הוא אחת התחושות המוכרות והמוזרות ביותר בגוף האנושי – כמעט כולנו מכירות אותו, אבל עדיין לא ברור לגמרי למה הוא קיים מלכתחילה.

מחקר בינלאומי חדש מציע עכשיו תשובה מסקרנת: ייתכן שהרגישות לדגדוג היא תכונה אבולוציונית עתיקה, מעין שפה גופנית אוניברסלית שאינה תלויה במקום שבו גדלנו או בתרבות שממנה הגענו.

כמעט כולנו רגישים לדגדוגים

במחקר השתתפו כ־450 צעירים וצעירות, בני 18 עד 30, מהולנד, יוון וסין. התוצאה הייתה כמעט אחידה: 98.4% מהמשתתפים דיווחו שחוו דגדוג במהלך חייהם. אבל הממצא המעניין יותר היה הדמיון בין המשתתפים. הרגישות לדגדוג לא נראתה כמו התנהגות שנלמדה מהסביבה או הושפעה מהתרבות. להפך: היא התגלתה כתחושה גופנית נפרדת, עם דפוסים קבועים להפליא אצל אנשים מרקעים שונים. כלומר, מסתבר שיש דברים שהגוף שלנו פשוט "יודע" לעשות – גם בלי שמישהו ילמד אותו.

מפת הדגדוגים של הגוף

החוקרים זיהו כמה אזורים שהיו רגישים במיוחד לדגדוג כמעט בכל התרבויות שנבדקו: הצוואר, בתי השחי, צידי הגוף וכפות הרגליים. ומה משותף לכל האזורים האלה? הם נבדלים מאזורים אחרים בגוף הקשורים למגע, כאב או עונג.

אז למה דווקא שם? לפי הממצאים, שפורסמו בין היתר במגזין Nature, ייתכן שהתשובה קשורה לתיאוריה שהציע כבר צ'ארלס דרווין. לפי התיאוריה הזו, אנחנו רגישים יותר לדגדוג באזורים שבדרך כלל זוכים לפחות מגע יומיומי.

חשבי למשל על כפות הידיים והשפתיים. אלה אזורים שנמצאים כמעט כל הזמן במגע עם העולם: אנחנו נוגעות, אוחזות, אוכלות ומרגישות באמצעותם. באופן מעניין, הם גם נמנים עם האזורים שפחות רגישים לדגדוג. התיאוריה הזו מציעה הסבר שונה מתיאוריות קודמות, שקישרו את הרגישות לדגדוג לעור דק או לצורך להגן על איברים חיוניים.

גם הבינה המלאכותית נכנסה לתמונה

כדי לבדוק אם אכן קיימת "מפת דגדוגים" משותפת לבני אדם, החוקרים השתמשו גם במודל של בינה מלאכותית. הם אימנו את המודל על נתוני הדגדוג של משתתפים מתרבות אחת, וגילו שהוא הצליח לחזות את האזורים הרגישים לדגדוג אצל משתתפים מתרבויות אחרות בדיוק של כמעט 100%. זהו ממצא משמעותי משום שהוא מחזק את האפשרות שהדפוס שאנחנו רואים אינו מקרי. במקום אוסף של העדפות אישיות או הרגלים תרבותיים, ייתכן שאנחנו רואות כאן מנגנון ביולוגי שטבוע בבני האדם.

למה אי אפשר לדגדג את עצמך?

ויש עוד דבר מוזר בדגדוג: בדרך כלל את יכולה לגרום לעצמך לתחושת דגדוג מסוימת, אבל קשה מאוד להפתיע את עצמך באותה צורה שבה אדם אחר עושה זאת. הסיבה קשורה למוח. כשהוא יודע מראש איזו תנועה עומדת להתרחש, הוא מסוגל לצפות אותה ולבטל חלק מהתחושה.

כשמישהי או מישהו אחר מדגדגים אותך, לעומת זאת, נכנס לתמונה מרכיב שאין לך שליטה מלאה עליו: ההפתעה. יחד עם האינטראקציה החברתית, הוא הופך את התחושה לעוצמתית הרבה יותר. במערכות יחסים רומנטיות, למשל, מפת הדגדוגים עשויה להתרחב ולכלול גם אזורים אינטימיים יותר. במובן הזה, הדגדוג אינו רק עניין של תחושה גופנית, הוא יכול להפוך לחלק ממשחק של קרבה, קשר ואינטימיות.

והצחוק? לא בהכרח אומר שנהנינו

אחת התגובות המזוהות ביותר עם דגדוג היא כמובן צחוק. אבל אם אי פעם צחקת בזמן שמישהו דגדג אותך ובאותה נשימה ניסית לגרום לו להפסיק, את כבר יודעת: צחוק לא תמיד אומר שנהנינו. החוקרים מסבירים שהצחוק הוא תגובה בולטת שקשה לזייף, ולכן הוא יכול לספק משוב חברתי מיידי על המתרחש.

והתופעה הזו אינה ייחודית לבני אדם. תגובות דומות לדגדוג ולצחוק נצפו גם אצל קופי אדם, חולדות ואפילו סוריקטות. העובדה שהתנהגויות כאלה מופיעות גם אצל בעלי חיים מחזקת את ההשערה שמדובר במנגנון תקשורת עתיק שנשמר לאורך האבולוציה.

הרבה יותר מרפלקס מצחיק

בסופו של דבר, כפי שמסכם אתר החדשות Scienmag, המחקר מציע להתייחס לדגדוג כאל הרבה יותר מרפלקס משעשע שמוביל לצחוק ולהתפתלויות. מדובר בחוויה מורכבת שמשלבת בין מגע, רגש ואינטראקציה חברתית, ובנויה סביב מפת גוף שמסתמנת כדומה להפליא אצל בני אדם מתרבויות שונות.

אז בפעם הבאה שמישהו יתקרב אלייך עם שתי ידיים מורמות ואצבעות מתכוננות לדגדג, אולי תסתכלי על הסיטואציה קצת אחרת. מאחורי הצחוק, הבריחה והבקשה הנואשת "די כבר!" מסתתר מנגנון עתיק מאוד, כזה שהגוף האנושי כנראה מכיר כבר הרבה מאוד זמן.