דחייה לדורות

1.

ז'אנר ה"בואו ניקח את מה שטוב" מהקורונה גורם לי לאלרגיה קשה אבל אני חייבת להודות שאפילו אדם מר נפש כמוני מוצא בתקופה הזאת יתרון גדול כי לראשונה השבט שלי, שבט הדחייניות, זוכה לעליונות אסטרטגית על שבט המתקתקות.

המתקתקות מזמינות הכל מראש: טיסות, קייטנות, סלסלה לשבועות. תחפושת לפורים. מתנות סוף שנה. ברכות בר מצווה. סנדלי מים. נעלי צעד ראשון. חורף וקיץ. יש להן חופשות מוזמנות לשנה וחצי הקרובות: נסיעה עם חברה, נסיעה עם הבן זוג, שתי נסיעות עם הילדים. המלונות מאושרים. המכונית מחכה. הכל סגור, נעול, מתוכנן.

אצלנו, הדחיינות, הכל תמיד בלילה שלפני (כולל הטור הזה ממש). אריזות באמצע הלילה, מירוץ אל החנות לפני שסוגרים, איסופים בהולים. תמיד ברגע האחרון, תמיד בלחץ. איכשהו השיטה הזאת עובדת לנו יופי, לדחייניות. זה אולי נשמע לכם כמו כישלון אבל זה בהחלט מחזיק אותי כאדם סביר בחברה שממלא את חובותיו. גם אצלי הילדים באים לגן עם טנא, תנוח דעתכם.

יש חיסרון משמעותי בשיטה הדחיינית והוא רגשי הנחיתות אל מול המתקתקות. אל מול נשות האקסל. לכל מצב יש להן טבלה בשלוף. לכל חג שמור אתר. אך שלטון המתקתקות נגמר

יש רק חיסרון אחד משמעותי בשיטה הדחיינית והוא רגשי הנחיתות אל מול המתקתקות. אל מול נשות האקסל. לכל מצב יש להן טבלה בשלוף. לכל חג שמור אתר. אך שלטון המתקתקות נגמר. לא עוד. הקורונה הרימה על נס אותי ושכמותי, נשות הרגע האחרון. המאלתרות. לדחיינים נהייתה עדנה.

כי פה האקסלים לא יועילו. אין מה להזמין טיסות. מי שהזמינה מראש לכל השנתיים הקרובות כדי לצאת בזול יצאה ביוקר, כספים נגבו אך גבולות נתב"ג ננעלו. ומי ששילמה על קייטנה – עכשיו בחרדות שגם הכסף הזה לא יעלם חלילה. וגם מי שבשלב הזה הייתה עובדת עם טבלת שליטה מיוני עד ספטמבר כדי להתמודד עם החופש הנורא… אה, כלומר – הגדול, מבינה עכשיו שאין שום טעם לתכנן, גם ככה הכל נזיל ומשתנה ככל שתחפוץ לה הקורונה.

עכשיו המתקתקות מתמלאות חרדה קיומית, השליטה נוזלת להן מהידיים ולא נותר להן להתמודד עם האמת שאנחנו, הדחייניות, למדנו כבר מזמן – חבל שתכננת, עדיף לחכות לרגע האחרון. תזרמי מותק.

2.

אל דכדוך הקורונה ואי הוודאות מצטרפים עוד אירועים שגורמים לכל אדם סביר להסתכל בהשתאות על המציאות ולתפוס את הראש בייאוש. אחד מהם הוא פרשת הנערות והכדורגלנים. אז כדי להתמודד באופן פרודוקטיבי עם התסכול בואו נסכם כמה דברים, טוב? למשל שאם יש ספק – אין ספק. זה די בסיסי. אני מדברת על הגיל, כן? תזכרו את זה. כדורגלנים, זמרים לאומיים וסתם זכרים. רשמו זאת לפניכם. דבר שני: "לוליטה" אינו מדריך. זו יצירת אומנות ספרותית המתארת מצב של שפל אנושי בלתי יתואר. של מחדל מוסרי, זה אינו מדריך הוראות הפעלה. כן, ינון מגל?

נמשיך: אם מישהי אינה בת הזוג שלך אל תזמין לה מונית כדי שתבוא לשכב איתך. אם היא לא מגיעה אליך בכוחות עצמה סימן שחתכת את הקווים מפלירט לא מזיק אל מחוזות הניצול או הזנות. סימן שיש פה בעיה. כמו כן, חוויות מיניות ראשונות הן חשובות. הן נצרבות בגוף. בעצם לא רק החוויות הראשונות, חוויות מיניות בכלל הן לא דבר של מה בכך. כולן נשמרות בגוף ובנפש. כל תפיסה מכאיבה באגן, כל מגע גס בפנים, בעור חשוף, כל סיטואציה שבה לא שלטת על מהלך הדברים אלא נגררת אליהם – כל דבר כזה משאיר בגוף סימן והוא מחלחל לנפש ומשפיע על הכל. על תחושת הביטחון, הערך העצמי, מערכות היחסים העתידיות. לכולנו צריכה להיות אחריות כלפי האנשים שאנחנו שוכבים איתם. בטח אם הם צעירים ולא מנוסים. בחייאת רבק, זה די בסיסי.

שידעו כל דושבגי העולם ואימהותיהן: פה לא צריך לחכות לרגע האחרון כדי להבין בדיעבד אם עברת על החוק או לא. זה לא המקום לזרום מותק.