נינט מדהימה בתפקיד הנבל, דאנה איבגי מעולה כרגיל – אז למה התאכזבנו?

"גחליליות" עלתה לאוויר כשסביבה סט ציפיות גבוה במיוחד. סדרת המתח החדשה של HOT חוללה לא מעט רעש, מכל מיני סוגים, בין היתר עם ליהוקו של אמיר חורי, אחרי התבטאות פוליטית שלו שגררה קריאות לחרמות; עם שתי הברקות ליהוק שמיד משכו תשומת לב בגילומן של שתי גיבורות הסדרה, דאנה איבגי ונינט טייב; ועם המכירה לפרמאונט+ האמריקאית, החברה האם של חברת ההפקה המקומית סטודיו ענני, שם תשודר הסדרה בפלטפורמת הסטרימינג אחרי שידורה בישראל. 

>> אנג'לינה ג'ולי בת 50: עשרה דברים שכנראה לא ידעתן עליה

ועוד ציפיות: הבמאי היוצר שלה הוא תאופיק אבו ואיל, שמוכר בזכות המעורבות שלה בסדרת המופת "הנערים", וגם ב"עלומים" המצוינת של כאן 11 (את בן סולטן, שכיכב בסדרה ההיא, תפגשו גם כאן), והתסריטאי היוצר שלה הוא שחר מגן שחתום על לא מעט סדרות מצליחות. בדומה לשתי הסדרות הקודמות של אבו ואיל, גם כאן יש משהו מאוד ריאליסטי – לפעמים עד כאב – בדרך שבה הסיפור מסופר, בדיאלוגים ובלוקיישנים. וכמו בסדרות אחרות, גם כאן אפשר לתת סימנים בסדרה ש-HOT אוספת אל חיקה: אם הסדרות של yes יותר אלגנטיות ו"נקיות", ב-HOT משדרים משהו מלוכלך יותר, עם אסתטיקה מקומית, יותר לפרצוף.

הסיפור של "גחליליות" מתמקד בשתי חברות לשעבר שנפגשות שוב ביישוב ליד ים המלח, שעולה לכותרות אחרי שיטפון שהוביל לתסחיף של מוקשים. מהר מאוד מתברר שזה רק ההסבר שעל פני השטח, ובהתאם לרוח התקופה, הוא לא ממש מספיק ואולי רק מהווה כיסוי למשהו אחר שמתרחש. המפגש בין איבגי לנינט עובד נהדר. איבגי מספקת תצוגת משחק מוקפדת כהרגלה, אבלל הסיפור האמיתי זו נינט – שקצת כמו במוזיקה, שם ברחה ממשבצת ה"פופ איידול" שלוהקה אליה לעבר קריירה פראית ועצמאית, גם על המסך היא החלה את הדרך בתור המאמי ב"שיר שלנו", אבל התבגרה גם דרך התפקיד הגדול ב"בשבילה גיבורים עפים", ועכשיו עוד יותר ב"גחליליות" – כאן היא ממש מגלמת את דמות הנבל, לא משהו שחשבנו שנראה ממנה, והיא מתעלה לתפקיד.

המאבק בין השוטרת דקלה (איבגי) לבין החבלנית מימי (טייב) הוא לב הסדרה – חברות מפעם (שלא ברור מה טיבה) שהופכת כמעט לשנאה, אחרי שדקלה מתעקשת לנסות וללכת בדרך הישר ומימי כל הזמן סוחבת אותה לשוליים. זה כמעט מאבק פנימי בתוך נפש האדם – בין מי שמבקש להמשיך הלאה לבין מי שמבקש לחיות את הכאב המכונן שלו – הכאב של מימי על מותה של אימה. חוץ משתיהן, יש לא מעט תצוגות משחק אדירות אחרות בסדרה – בולטים במיוחד ליה אללוף (שכיכבה ב"קרוב אליי" הנהדר של תום נשר) וגם אמיר חורי ששוב מוכיח שהוא שחקן עילאי. אבל כאן החדשות הטובות נגמרות.

האמת היא שקצת כמו קבוצת כדורגל שהולכת לאיבוד, גם כאן יש תחושה שהמון כישרון התאסף על כר הדשא  – ולא ממש יודעים מה לעשות איתו. "גחליליות" היא דוגמא טובה למקרה שבו מרוב רצון לעשות משהו אמנותי וגדול וייחודי באסתטיקה שלו, קצת מאבדים את השורש – את סיפור העלילה שבאנו לראות. בין כל הפיצוצים המרהיבים והדיאלוגים שבאמת כתובים טוב, לא פשוט לצלוח את הסדרה. היא מצריכה המון סבלנות, אולי אפילו יותר מדי יחסית לתקופה הנוכחית. מעבר לעובדה שהחומרים שהיא מתעסקת בהם כבדים מאוד (מוות, חלקי גופות, יצר אובדני) – היא מאבדת לאורכה את המרכז שלה, ופעמים רבות אתה לא ממש מבין מה אתה רואה ולמה.

יש ל"גחליליות" את כל הכלים כדי להצליח בכל זאת – שתי כוכבות על במרכז, סגל עמוק של שחקנים מצוינים ואווירה מושלמת וקצת מלנכולית שמתאימה לקיץ שבו היא יוצאת. אבל חייבים להודות שביחס לכל אלה, התוצאה מעט מאכזבת. והיא מאכזבת כי היא שכחה את העיקר – והעיקר הוא סיפור מעניין וטוב שמשאיר אותך מרותק למסך. בכך, היא נבדלת מ"הנערים" ו"עלומים", למשל, וזו גם נקודת החולשה העיקרית שלה. "גחליליות" יוצאת לאוויר בעיתוי לא מקרי – היא אמנם לא נוגעת ישירות במלחמה, אבל ריבוי מקרי המוות והפיצוצים, בוודאי משאלת המוות, בהחלט מרמזים על הכיוון. היא סדרה שנועדה למצב הרוח הקצת מדוכדך של הצופים שלה. חבל שהיא לא מנצלת את העיתוי ואת התנאים כדי לייצר משהו קצת יותר מרשים.

הביקורת פורסמה לראשונה באתר "טיים אאוט"