אה, גם לגברים יש בעיות דימוי גוף? שוקינג. מזל שיש מספיק שנאה עצמית לכולם

ברוכים הבאים, אהלן, שמחות שבאתם, בוקר טוב. כל מה שאנחנו עושות, אתם יכולים לעשות טוב יותר, או לפחות להקים על זה ממש הרבה רעש. בשבועות האחרונים התקשורת והרשת מוצפות בוידויים של גברים שלא מרוצים מהגוף שלהם. האם הם באמת עלו רק עכשיו לרכבת השנאה העצמית או שבתקופה בה הודאה בחולשה היא דווקא עיטור לענוד על דש – הם פשוט מצטרפים בגאון? סביר להניח ששתי התשובות נכונות.

יריית הפתיחה של הסבב הזה הייתה כתבה במוסף הארץ, שכללה תשעה מונולוגים של גברים שדיברו על בעיות בדימוי הגוף שלהם. כתבה לגיטימית של עיתון מוביל דעת בתרבות שהולכת ומתכנסת סביב תדמיות. פחות משבוע אחריה פורסם טור של שאול אמסטרדמסקי, עיתונאי כלכלי בכיר בתאגיד השידור (70 ק"ג) שהתוודה על תחושתו – הסובייקטיבית – שהוא שמן. ממש יום אחר כך התפרסמה כתבה ארוכה של תומר קמרלינג במאקו, בה שזר את בעיית דימוי הגוף החריפה למדי שלו וההתמכרות לכושר, לצד נתונים על היקפי הבעיה הזו בעולם ולצד 6 תמונות של עצמו, עם 6 ריבועים בבטן.

לקינוח תקף אותם הפובליציסט הנשכני חיים לוינסון (103 ק"ג) שאמר: "אין דבר מרתיח יותר משני אנשים שמתעקשים להיות קורבן של בעיה שהם לא חלק ממנה", ופתח את הדיון העתיק על זכות ההתקרבנות: כמה בדיוק את או אתה צריכים לשקול כדי שיהיה מותר לכם לקטר על משקל? (גרסת המבוגרים ל: מה בדיוק צריך להיות גובה הציון שלך בטריגו כדי שתהיי זכאית להתבכיין עליו). מי שנשאר לאפטר פארטי קיבל גם את ליאון רוזנברג, לצד פאולה, מגיש תכנית בוקר ללא איפור.
כל הטקסטים שפורסמו היו טובים, בדרכם, אם כוס התה הטיבטי שלכן היא התבוננות בפופיק השעיר של העולם. האצבע המאשימה הופנתה, כהרגלה, לרשתות החברתיות, שמפמפמות דימויי גוף בלתי אפשריים, גם לגברים. "קשה היום להימנע ממסרים ויזואליים מעודדי רזון וחיטוב שקופצים עליך מכל העברים. באינסטגרם, בטיקטוק, בפייסבוק, בשלטי חוצות, בפרסומות לטלוויזיה, קונן אמסטרדמסקי. "גייז עוקבים אחרי גייז חתיכים, זה מה שהם רואים, והם כל הזמן עסוקים בזה", סיפר ל"הארץ" אמנון גולדמן, גיי בן 32, והמשיך: "כל היום יש שיח על תזונה, אימונים, מדריכי כושר. לקדש את הגוף זה כבר לא האמצעי, אלא המטרה. לפני מצעד הגאווה זה הופך לעניין אפילו גדול יותר. אנשים אוכלים רק חסות וחלבונים, עושים קאטינג, כלומר מצמצמים מאוד את מה שהם אוכלים, או ייבוש, שזה תהליך בו במשך שבוע מזיעים את עצמם למוות בכל מיני שיטות כדי שהשרירים יבלטו. וזה עוד לפני הסטרואידים שאנשים דוחפים לעצמם. יש מדריכי כושר שלא ברור אם הם מדריכים או דילרים מרוב הכמויות שהם דוחפים למתאמנים שלהם. יש גם מלא ניתוחים פלסטיים. ניתוחי אף, בוטוקסים, הזרקות, הכל."

אצל גברים, גייז או סטרייטים, הפרמטר המרכזי ליופי הוא עדיין אותו אידיאל יווני שרירי, שנופח על ידי סרטי אייטיז נוסח רמבו

כידוע, מה שמתחיל אצל גייז, מגיע אחרי שנה עד חמש גם לסטרייטים. גם בעידן ההזרקות בדרך למשרד, עדיין שמורות לנשים גם דרכים פשוטות יחסית לשיפור המראה: איפור, שיער וטוניקה עוד עושים בשבילנו איזו עבודה. אבל הדרך להשגת אידיאל היופי הגברי עוברת בעיקר בעבודה על הדבר עצמו: הגוף. לפיכך גברים חשופים הרבה יותר לטכניקות של ביוהאקינג מהסוג שגולדמן מדבר עליהם.
אצל גברים, גייז או סטרייטים, הפרמטר המרכזי ליופי הוא עדיין – או ליתר דיוק, שוב – אותו אידיאל יווני שרירי, שנופח על ידי סרטי אייטיז נוסח רמבו. גבר נמדד בשריריו ובקוביותיו. גם כשהוא נרקיס, גנדרן ועסוק בעצמו ובהשתקפותו במראה או בטינדר – הוא עדיין צריך לשדר עוצמה של סוור בנמל. ברור לכל שהשרירים כבר לא משמשים לדחיפת המחרשה או פריקת סחורות. הם בבואה שקרית, או במקרה הטוב הדהוד, של פעולה פיזית בעלת משמעות בעולם, חיקוי של הגבר הישן הנעשה באמצעים שהפוכים לחלוטין לאורחותיו: עיסוק בדיאטות, בחישת אבקות והתבוננות אינסופית במראה. למעשה, כמו אצל נשים, עצם המלאכותיות, היא חלק חשוב בסינגלינג המיני: עבדתי בשביל זה, זה חשוב לי, אשמח לקצור פירות.

התברר שלשני המינים יש בכלל אויב משותף: עידן הנראות, או בשמו הישן: קפיטליזם. ברכות, חברים, הפכתם לסחורה

רבות מהתגובות לטקסטים היו אמפתיות. אך היו גם לא מעט נשים ששמחו קצת לאיד: "הנה, עכשיו תראו סופסוף מה זה!". המגיבות האלו, או נהנות מנקמה או סבורות שכעת, כשלמדו הגברים על בשרם את העבודה הסיזיפית של להיראות סביר מעל גיל 25, הם ישנו את אורחותיהם ויגידו כל בוקר: "מקבל אותך כמו שאת". אך למעשה, אחרי שנים בהן השאלה הייתה האם גברים, או המבט הגברי המחפצן, הוא האשם במשטור הגוף הנשי או שאולי נשים, לפחות בעידן שלנו, פשוט עושות את זה לעצמן (ואולי זה אפילו כיף להן וזכותן וכו' וכו') – התברר שלשני המינים יש בכלל אויב משותף: עידן הנראות, או בשמו הישן: קפיטליזם. ברכות, חברים, הפכתם לסחורה. חופצנתם קומפלט. שנארוז לכם למתנה?

>> פאולה רוזנברג: "כולן באינסטגרם נראות לי אותו הדבר"

ובינתיים באתר של רשת "מתאים לי", מככב הגבר הישן והלא מתנצל. הוא לא רק כבד גוף, הוא גם קרח, יושב בפישוק רגליים ולובש דגמי בגדים שנקראים "קלינט", "אייל", "מרצדס", "עוקץ" או "ריקו". גם הוא כבר לא סוור בנמל, אבל את הלוק הזה הוא הרוויח על ידי נפנוף מעל המנגל בשבת, לא על ידי מעבר לתזונה קטוגנית. גם לוק כזה, כמובן – ואולי בעל כורחו, כי כל לוק משדר משהו – הוא רמז מיני מסוג אחר: אני כל כך גבר שלא אכפת לי, או: אינני נרקיס. אני אולי מדבר הרבה על מקדחות ודילים לבורגס, אבל לא חושב על עצמי ועל איך אני נע בחלל בכל רגע נתון. זה מפנה לי זמן לחשוב עליך, עליך ועל הדוגמנית של ויקטוריה'ס סיקרט.