גיבורות בשר ודם: סיפורי הסמב"ציות בשבעה באוקטובר

רבות נכתב על התצפיתניות במלחמה, על חוכמתן, תושייתן וגבורתן, ועל האוזניים האטומות והיד היהירה המבטלת בהן נתקלו. לצדן של התצפיתניות בדרום, שחלקן שילמו בחייהן וחלקן נחטפו, ניצבו בשבעה באוקטובר הסמב"ציות, שגם להן יש אחריות גדולה על הכתפיים. אם התצפיתניות הן העיניים שלנו, הסמב"ציות מקבלות את המידע שהעיניים רואות, מרכזות אותו בזמן אמת ודואגות להעביר למפקדים ולכוחות בשטח. שמענו את סיפוריהן של שלוש סמב"ציות אמיצות המשרתות באזור העוטף והביטו לכל זוועות המלחמה בעיניים.

"ילדים בני 19 לא צריכים למות"

סיפורה של גלי ויצמן (20) מגבעת שמואל, משרתת כסמב"צית בחטיבה הצפונית בעזה

מה עבר עלייך בשבעה באוקטובר?
"בשבת הייתי אמורה להיות במשמרת יום, התעוררתי לאזעקות ומיד הלכתי למיגונית. לפי כמות הרקטות היה ברור לנו מיד שזה משהו יותר גדול ממה שאנחנו רגילים. הגעתי לחמ"ל בעשרה לשבע עם המדים ביד, ואחראית המשמרת הסבירה לנו את תמונת המצב. היינו בשוק, לא בפחד או בהלה, כי היה צריך להתחיל לעבוד. התחלתי מיד להקפיץ כוחות. עם אושר ברזילי, סמב"צית בנחל עוז, תקשרתי עד כמעט 11 בבוקר ופתאום לא שמעתי אותה ואת הבנות שאיתה, והבנו שהן בסכנה. עבדתי איתן 12 שעות ביום. היינו מדברות בטלפון לפעמים בשלוש בלילה. קיווינו שהן ברחו. הכרתי אותן אישית והן אינן, וזה בלתי נסבל. הן היו גיבורות, חשבו על החיילים והאזרחים המשוועים לעזרה ועשו את העבודה הכי טובה".

>> "אושר והחברות שלה לא רצו להפקיר את החמ"ל – ונרצחו"

הבנת מיד את גודל האירוע? את גודל הסכנה?
"כן. הודיעו לנו שחדרו גם אלינו, ויש לך שנייה אחת לחשוב מה עושים, וזה מפחיד, את בהלם. ואז אמרתי לעצמי – תעזבי אותך, את הכי טובה בלהפעיל אנשים וזה מה שתעשי. כשהבנתי שאושר והחברות שלה מתו, הבנתי כמה זה היה קרוב אליי ועד כמה זה יכול היה להיות אני ולא הן. הבנתי שיש הרבה הרוגים ופצועים ושיש חטופים, אבל עד שאת לא יוצאת ורואה בעיניים שלך, את לא באמת מבינה. רק כשיצאתי בלילה לרגע מהבסיס וראיתי גופה מפורקת של מחבל, יכולתי להבין".

מה עזר לך לתפקד באותו יום?
"את חייבת להמשיך. מדובר בהצלת חיים, ואת חייבת לשלוח כוחות. יש פה משמעות ענקית לעבודה שלך, ואני נתתי את כל כולי. הייתה משפחה בקיבוץ שביקשה עזרה, משפחה של חמש נפשות. הכוונתי כוחות אליהם והם ניצלו, ויש עוד סיפורים כאלה. יש אבא ששלח לי נ.צ של הבת שלו, שהייתה במסיבה ברעים. ניסיתי להרגיע אותו ובמקביל שלחתי כוחות והיא ניצלה".

איזה מחשבות עברו לך בראש באותו זמן?
"עד עכשיו אני מנסה להבין איך כל זה קרה ולא מבינה. באותו זמן ניסיתי רק להיות משימתית וממוקדת מטרה".

הכרת עוד חברות או חברים שנהרגו?
"החבר הכי טוב שלי, אופיר מגדוד 13 של גולני, נהרג. הוא היה בשכבה שלי בבית הספר וזו הייתה חתיכת כאפה. הייתי בהלוויה שלו, וזה היה מאוד קשה. ילדים בני 19 לא צריכים למות".

התקופה הזאת ביגרה אותך?
"מאוד. וזה עדיין לא נגמר. אני מעריכה יותר כל יום, מנסה לקום עם חיוך".

ומה הלאה?
"קורס קצינות, ושנה קבע בינתיים. אני שומעת על כאלה שלא רוצות להיות בתפקידי תצפיתניות וסמב"ציות אחרי מה שקרה, אני יכולה להבין את חוסר הרצון והפחד כי זה באמת מפחיד. אבל אני נשארת. אני רוצה לחזור כקצינה לאותו בסיס כדי להמשיך את מה שהתחילו אלה שנהרגו. בשבילם ולמענם".

"אזרחים צירפו אותי לוואטסאפ, והתחננו שאציל אותם"

סיפורה של סגן ליהי טרן (22), חיילת בודדה מתל אביב. בשבעה באוקטובר שירתה כקצינת חמ"ל בחטיבה הצפונית של עזה, וכיום מכשירה קצינות מבצעים

מה עבר עלייך בשבעה באוקטובר?
"הייתי בחמ"ל וסגרתי שבת. הטלפון האדום צלצל ונאמר שכנראה יגיעו רקטות. היו אירועים שקרו לפני השבעה באוקטובר, אבל לא חלמתי על משהו בסדר גודל שכזה. בהתחלה זה נראה כמו אירוע חדירה, אבל מהר מאוד הבנתי שזה סדר גודל מטורף עם כמה מוקדים. זה היה רגע של הלם, של שוק. הייתי צריכה רגע לעכל, אבל הופתעתי מקור הרוח שלי ומהבנת הסיטואציה – למרות שזה הרגיש כל כך מטורף, שכאילו עובדים עליך. לא הייתי מבוהלת, היה מתח, אבל זה מה שהוכשרנו לעשות. הזעקנו את הבנות ממשמרת היום ואת כולם, כולל המח"ט וקצין האג"ם ושאר בעלי התפקידים. התחלנו לתפעל את האירוע ולשלוח כוחות צבא ורפואה, אזרחים צירפו אותי לקבוצות הוואטסאפ שלהם והתחננו שנציל אותם. הם שלחו לי הקלטות וראיתי דברים קשים. ברגיל אני עובדת מול צבא, אבל הייתי שם כדי לעזור לכולם. הייתי בקשר עם תושבים מכפר עזה וזה היה מטלטל. משפחות עם ילדים קטנים שלחו לנו מיקומים. הם היו בסכנת חיים".

הרגשת גם את בסכנת חיים?
"זו מחשבה שעברה בראש אבל לא נתתי לה להפריע לי. המחבלים הגיעו עד הכניסה לחמ"ל ונכנסו למטבחון בחדר ממול. איבדנו את אושר ברזילי שעמדה לצאת לקצונה ואת שיראל פור שהייתה לפני שחרור, מלכות הגדוד בבסיס בנחל עוז. חיילות טובות משכמן ומעלה, סמב"ציות אהובות ומוערכות. ראיתי גם את הכעס מסביב של ההורים, על כך שלא הצילו את הבנות שלהם. אני מבינה ללבם, אבל צריך להבין שספגנו כמות הרוגים מטורפת. זו הייתה חדירה עם כמות מטורפת של מוקדים".

אין בך כעס על מה שקרה?
"כעס זו לא המילה הנכונה. אני סומכת על צה"ל, אבל בסוף קיבלנו כאפה וצריך לתחקר ולהבין ממה נבע הכישלון. זה היה המפגש הראשון שלי עם המוות, מעולם לא נתקלתי בסדר גודל כזה של מתים, ולראות הכל כל כך מקרוב. את מדברת עם בחור מכפר עזה שנהרג, עם בת 22 מקיבוץ שגם היא נהרגה. דיברתי בבוקר עם קצין אג"ם של מגל"ן וכמה שעות אחרי, הוא נהרג. אנשים בתחילת החיים. זה עצוב וזה מזעזע. חיילות היו צריכות לקחת תרופות והייתי צריכה להעביר אותן במסלול כך שלא יתקלו בגופות".

מתי יצאת לראשונה הביתה?
"אחרי חודש וחצי. בחוץ היה יותר קשה ועצוב מאשר בשטח. לא היה לי הרבה זמן בבית, אבל בחוץ נפל לי סופית האסימון. הדבר הראשון שעשיתי היה ללכת לכיכר החטופים. הצטמררתי. זה היה קשה לעיכול".

המלחמה ביגרה אותך?
"חד משמעית, למרות שאני גידלתי את עצמי מגיל צעיר ואני באה ממקום בוגר. החיילות לימדו אותי על רגישות והכלה ולימדו אותי לשתף. והכי חשוב, המלחמה הזכירה לכולנו שאין לנו ארץ אחרת, ואנחנו צריכים לשמור עליה ולהגן עליה".

"אחד הקצינים החביא גופות של חיילים כדי שלא יחטפו אותם מהבסיס"

עמית בלי (19.5) מגן יבנה, משרתת במוצב יפתח ליד זיקים

מה עבר עלייך בשבעה באוקטובר?
"אותה שבת תפסה אותי במשמרת בחמ"ל שבמוצב. המשמרת התחילה בתשע בערב והייתה אמורה להסתיים בתשע בבוקר. לקח קצת זמן להבין את הסיטואציה. זה התחיל בשש וחצי בבוקר בירי של פצמ"רים ורקטות. ישבנו עם התצפיתניות בחמ"ל, שהוא המקום הכי מוגן בבסיס, ומהשלב הזה הכל היה מהיר. הבנו שהתחילה פשיטה של מחבלים גם מהגדר וגם מהחוף. קראתי מיד לסמב"צית של משמרת היום שכבר הייתה ערה מהטילים, לוודא שהיא נכנסת מיד למיגונית. מיד נכנסנו ללופ של יום ארוך שהמשיך והמשיך ולא הרגשנו איך הזמן רץ".

היית בסכנת חיים?
"כן. הייתה חדירת מחבלים למוצב. הקרב איתם התחיל ב-ש"ג והמשיך לכיוון החמ"ל. המחבלים הגיעו קרוב לכניסה, היריות היו על הדלת של החמ"ל וחששתי שאולי לא נשרוד את זה – אבל קצין שלנו חיסל אותם. אני הייתי כל הזמן ליד הטלפון והעמדה הייתה קרובה לדלת, ולא יכולתי לשחרר. כשהיה ירי, קיבלתי פקודה לעזוב את הטלפונים ולהיצמד לקיר האחורי. כל אותו זמן היינו בקשר עם הכוחות הפרוסים בגזרה, וניהלנו שיחות עם אנשים ביישובים. כל שיחה חשובה כדי להבין את הסיטואציה – מאין הגיעו המחבלים, איך לעזור לבן אדם ואיפה בדיוק הפצועים – עד רמת מיקום השיח שהם מתחבאים מתחתיו, כדי לשלוח כוחות להציל אותם. נשארנו בחמ"ל תקופה ארוכה בלי לצאת הביתה. ישנו כפיות על מזרונים. בהמשך הלכתי עם חברה מהדרום לקברו של בבא סאלי וקראנו את ברכת הגומל. אנחנו נותרנו בחיים, וזה לא סתם".

מה עובר בראש ברגעים האלה?
"התפקיד שלי נועד בדיוק כדי להתמודד עם סיטואציות כאלה, וכשהן קורות את פשוט פועלת. את הרגשות את שמה בצד. בכל פעם שדיווחו לי על פצועים, העברתי מידע על מנת שיגיעו אליהם. במלחמה עיקר העיסוק שלנו הוא בהצלת חיים. אנחנו שם גם בשביל האזרחים, וכדי להציל כמה שיותר. יש כל הזמן תחושה שאת עושה משהו מאוד משמעותי, ולא רק אני לבד: אנחנו ארבע בנות – שתיים מהחטיבה ושתיים מהגדוד. אני נשארת כאן ולא עוברת לי בכלל המחשבה של לעזוב. זו הגזרה שלי, ואני נשארת בה גם ברגעים הטובים וגם הפחות טובים".

יש לך חברות או חברים שנהרגו?
"כן. משקית הת"ש שלנו, נעמה בוני, נהרגה כשהייתה בשמירה בש"ג. היא נפצעה ונלחמה עד הרגע האחרון. היא הייתה אלופה. נהרגו אצלנו שמונה חיילים במוצב ובגזרה. כולם חיילים בסדיר. הם היו חברים שלי. בלילה שלפני עוד ישבנו יחד עד שתיים וחצי בלילה, חייל בשם עדו ניגן בגיטרה ושרנו והייתה אווירה נעימה. עדו נהג לעבור דרך החמ"ל מדי בוקר ולומר לנו בוקר טוב. הוא נהרג תוך כדי ניסיון להדוף את המחבלים שפרצו לבסיס. בהתחלה הוא נחשב נעדר, אבל בהמשך התברר שאחד הקצינים החביא גופות של הרוגים כדי שלא יחטפו אותם. גם אותו קצין נהרג בהמשך".

את מרגישה שהתקופה האחרונה ביגרה אותך?
"לגמרי. זה משנה פרופורציות. פעם הייתי יותר נעלבת מדברים שנאמרו, היום אני יודעת טוב יותר על מה להתרגז, ומה באמת חשוב".