אני יודעת שהשיר הזה אמור להיות סאטירה – אבל הדאחקה על חשבוני

מה נשים רוצות? תלוי את מי שואלות – את כותבי להיטי המצעדים או את הנשים עצמן. במצעד הישראלי השבועי של גלגל"צ מככבים השבוע שני שירים שגורמים לך לתהות אם לא נשלפו בטעות מחדר עריכת המערכונים של "ארץ נהדרת": מצד אחד "רשימת קניות" של נס, סטילה ואודיה, ומהצד השני "נחלת בנימין" של איתי לוי. בשניהם מככבות דמויות נשיות שהן פחות או יותר שילוב של גולדיגרית, פרחה, רמאית ואיום כלכלי מהלך. וזה עוד לפני שבדקתן מי כתב את כל זה (ספוילר: גברים, כמובן).

>> "מתה לסקס": פחות סדרה על מין – יותר דרמה נוגעת ללב

"רשימת קניות", שמככב במקום השני, נכתב על ידי שלושת המבצעים יחד עם בן טרייבר, אוראל שמאילוב ומתן חוגי. "נחלת בנימין" של איתי לוי נכתב על ידי רון ביטון, מאור שטרית, עילאי אלמקייס ומוטי כוחי. רק מוודאה שכולנו קלטנו את היחס בין גברים לנשים בקרדיטים? הוא לא מקרי. אז נכון, במצעד שבו נכללים שני השירים האלה, יש נוכחות מכובדת של מבצעות – שני שירים של אודיה, אחד לתמר ריילי ואחד לנועם קליינשטיין – אבל מאחורי הקלעים, הסיפור אחר לגמרי.

איש פשוט עם פייפאל

נתמקד רגע ב־"רשימת קניות", השיר שכבש את המקום השני במצעד, וגם את הטיקטוק והרילז באינסטגרם – בזכות מקצב ממכר ונרטיב שמדבר, כנראה, לרבות מנשות ישראל: החיפוש אחרי האחד. אבל מה נשים ישראליות באמת מחפשות? התשובה, איך נאמר, מתפתחת עם כל בית. אם נקשיב לנס ואודיה של תחילת השיר, נקבל רשימת מרכיבים של הגבר הישראלי המושלם: פשוט, צנוע, קונה בשוק – אבל גם לא שוכח שיש לו כסף, טוב עם אמא שלו, לב רחב, רגיש ומתחשב, כזה שאפשר לסמוך עליו. אה, וגם פלפל. כי אם כבר רשימה.

ואז נכנסים לתמונה המרכיבים היהודיים – או ליתר דיוק, הדוסיים – של האביר על הסוס הלבן: שומר כשרות (מוזכר פעמיים עוד לפני הפזמון הראשון), מבשל לשישי ומקדש בקול ערב, כשהיא, כמובן, מפרישה חלה. לא שיש בעיה עם לרצות בחור שומר מצוות, אבל הדחיפה המאולצת של כל זה לתוך שיר פופי־רילזי קליל מרגישה כמו קמפיין סמוי של להב"ה. ואז, רגע אחרי הפזמון – כל הגבר היהודי החתיך והכשר הזה? מתאדה כמו איזה גווסטר.

"לא שיש בעיה עם לרצות בחור שומר מצוות, אבל הדחיפה המאולצת של כל זה לתוך שיר פופי־רילזי קליל מרגישה כמו קמפיין סמוי של להב"ה. ואז, רגע אחרי הפזמון – כל הגבר היהודי החתיך והכשר הזה? מתאדה כמו איזה גווסטר"

 

דחקה לא מוצלחת

אחרי הפזמון הראשון נכנס סטילה ומראפאפ על גולדיגריות – ומכאן, השיר מאבד שליטה. לא ברור איך מתוך שיר פופי-אמוני עם שורות על קידוש והפרשת חלה, מצאנו את עצמנו בגרסה מקומית של אנדרו טייט במסיבת רווקים בקזינו ברומניה. הפתיחה? "כוסית שהשתגעה" – הקלאסיקה החביבה של ההחפצה. סטילה מביא איתו את כל האקססוריז: אשראי, פייפאל, דימויים מיליטריסטיים ("טיל כתף"), והטון הכללי של "תסתמי ותנקי". ושיא השיאים: שורה שקשה להאמין שעברה חדר עריכה כלשהו: "קחי ת'סטפה, סתמי ת'פה שלך, קחי מגב דלי ומטאטא. אם את פרחה עשי מופלטה, אם את נס תעשי קפה".

צריך לומר, למען הסדר הטוב, שסטילה דאג לציין בריאיונות לאחרונה שמדובר ב'סתלבט' שצריך להבין, ושהמאזינים שלו אמורים לדעת שהוא לא שונא נשים או מתייחס אליהן לא בסדר. הוא גם אמר אחר כך: "פשוט במילים אחרות אמרתי לעצמי בוורס הזה – אוקיי, אם אישה מחפשת גבר שינקה ויכבס ויבשל וישלם וייקח אותה לחו”ל ולצ'אנג מאי ולשופינג במילאנו ויהיה בערך במילים אחרות השוגר-דדי שלה – אז ברור שתצפי בחזרה לקבל יחס של כאילו את כמו משחק שלי, צעצוע שלי". סאטירה? אשאיר זאת לשיקול דעתכן להחליט.

מכאן, קל לעקוב אחרי שרשרת ההיגיון המעוותת: האישה בשיר לא רק יפה – היא גם מניפולטיבית, רודפת כסף, רמאית שעושה "סקאם" לגבר שלא רצה יותר מאהבה פשוטה וקצת הפרשת חלה. והכי מטריד? העובדה שזה עובר. שזה מושמע. שזה נרקד. שזה חלק מהפסקול הרשמי של הדור. כי כל עוד לטקסט כזה יש מקום בפופ הישראלי – מהמיינסטרים של גלגל"צ ועד לצהרונים בגנים – הוא לא רק שיר. הוא תזכורת למי שעדיין שולט בנרטיב, ומי שאמורות פשוט לשתוק ולשטוף.

"כל עוד לטקסט כזה יש מקום בפופ הישראלי – מהמיינסטרים של גלגל"צ ועד לצהרונים בגנים – הוא לא רק שיר. הוא תזכורת למי שעדיין שולט בנרטיב, ומי שאמורות פשוט לשתוק ולשטוף"

 

לקראת סוף השיר, הצמד משתלט על המיקרופון, בזמן שאודיה רוקדת בפתיינות על בקבוקי חלב, בזמן שהשניים מדקלמים שורות שנשמעות כמו גרסת הרילז של פורום גברים גרושים. סטילה הניח את הקרקע לדמות האישה המסוכנת: זו ש"לא צריכה יותר מלילה בסטאי", זו ש"אם אתה רוצה אותה – תכין מספר אשראי". ונס כבר בונה עליה בניין שלם: "מאמי תפנק, תפזר רק עליי, שופינג במילאנו ונופש בצ'אנג מאי, קורא לי יקירתי – אני קוראת לו מר אשראי".

משם זה ממשיך להתדרדר: "ביי ביי, גונבת לו ת'אוטו ושורפת לו ת'בית" – כי למה לעצור בגולדיגרית, כשאפשר כבר לדמיין אותה גם כפיירסטארטר? פתאום היא לא רק נהנתנית – היא גם נקמנית, מסוכנת, כוחנית. אה, וכל זה קורה בזמן שבקליפ של השיר ילדה קטנה עם שמלה משובצת, קוקיות ומשקפיים, שאימא השאירה אותה רגע לבד בסופר, צופה בשלישייה המשונה מדבררת את המסרים האלה שמחפיצים ומשפילים אותה מתוך אריזות של מוצרי בסיס.

בצוות הכתיבה של השיר הזה היו ארבעה גברים – ושתי נשים בלבד. אבל לא סתם נשים: נס ואודיה, שתיים מהכוכבות הבולטות והמשפיעות של הפופ הישראלי בשנים האחרונות. אודיה, שמתקרבת לדת, אמונה על הפזמון הביתי והמסורתי; נס, לעומתה, נכנסת לתפקיד האישה המפתה, הרמאית, זו שעושה שופינג וסקאם על הדרך. איך זה קרה?

"אודיה, שמתקרבת לדת, אמונה על הפזמון הביתי והמסורתי; נס, לעומתה, נכנסת לתפקיד האישה המפתה, הרמאית, זו שעושה שופינג וסקאם על הדרך. איך זה קרה?"

 

כבר דיברנו כאן על עדן בן זקן ועל האחריות הפמיניסטית שנשים מפורסמות בתעשייה הישראלית פשוט מסרבות לקחת. אבל בעוד עדן ״רק״ שיתפה פעולה עם גברים חשודים באלימות מינית, אודיה ונס משתפות פעולה עם אחד הטקסטים המיזוגניים והלא מתנצלים ביותר שנשמעו כאן – בלי טיפת אירוניה או הסתייגות. והטקסט הזה זוכה להצלחה מסחררת. מושמע ברדיו חמש פעמים בשעה, ילדות קטנות רוקדות לצליליו בטיקטוק, ונערות חוות אולי את הנשיקה הראשונה שלהן לצליליו בקלאבים. ואז מה? אי אפשר שלא לשאול – איך, לעזאזל, הסכמתן לזה?

גם בשיר של איתי לוי, "נחלת בנימין", שזכה למקום השמיני במצעד, המוטיב חוזר על עצמו כמעט בשעתוק מוחלט, עם קצת יותר מלנכוליה. בחורה שיכורה בנחלת בנימין, שמחפשת מישהו חשוב שיקנה לה טקילה יקרה וחולמת על וילה – אבל בסוף רק שותה עוד ועוד ולא חוזרת הביתה. לאן היא הלכה? לא ברור, וגם עם מי?

תרבות הגולדיגריות

הנשים הישראליות שמוצגות במוזיקה הישראלית החמה ביותר של 2025 הן לא הלוחמות בגדודים המעורבים, לא נשות המילואימניקים או החטופות שחזרו מהשבי, הן לא נשות העסקים, עורכות הדין, השופטות, הרופאות: הן יפות, הן רוצות כסף, והן יעשו הכל כדי להשיג אותו – חוץ מלעבוד קשה בזכות עצמן. ואם גברים שרו את הנשים האלה לאורך ההיסטוריה (מ"גולדיגר" של קניה ווסט ועד "שיר הפרחה" של צביקה פיק) הדבר היחיד שהשתנה זה שעכשיו יכולות לשיר אותן גם נשים, ולהרגיש סבבה עם זה.

אני חולה על נס וסטילה, באמת. הם עושים פופ שמזיז את האגן, לפעמים אפילו מתוחכם, עם כימיה נהדרת והפקה שמרעננת את הפופ הישראלי. גם את איתי לוי אני מעריכה, על דמות ״האח הגדול״ שלו משולחנות השופטים, והקריירה המרשימה שלו, שזינקה לשיאים שאי אפשר להתווכח איתם.

אבל אולי משהו שם באמת עלה לראש. ואולי בכלל לא הם הבעיה – אלא חברה שלמה שבשנת 2025 פשוט מרשה לעצמה הכל. מרשה להחפיץ, לרמוס, להקטין. לשיר שירים כובשי מצעדים על נשים יפות, שטחיות, חמדניות – ולאנוס אותן (לכאורה, כמובן). אולי זה קורה כי אנחנו חיות וחיים בחברה שעדיין מלקקת פצעים מטראומה קולקטיבית, ושם, בתוך הכאוס – הכל מותר; להאשים, ולשכתב את דמות האישה החזקה והבלתי שבירה של המלחמה הזו כגולדיגרית עם ריסים מלאכותיים וחשבון פתוח. ומותר גם להרים לה שיר. חמש פעמים בשעה. בפריים טיים.