ילדים בישראל מקבלים טלפון בגיל 6. כך נגן עליהם מהסכנות ברשת

את חוזרת מהעבודה, זורקת מבט לעבר הספה – הילד שלך שם, גולל בטלפון. "מה נשמע?", את שואלת. הוא מהמהם בלי להרים עיניים. "ואיך היה בבית ספר?", שולח מבט חטוף, וחוזר למסך. בבטן שלך גועשת סערה: כעס, תסכול, קצת אשמה (אנחנו הרי אלה שנתנו לו את הטלפון), וההתפרצות כבר מתבשלת. נשמע מוכר? את לא לבד. זו אחת ההתמודדויות שהכי מטרידות הורים היום. נראה שאי אפשר איתם, ואי אפשר בלעדיהם. אבל אפשר בהחלט ללמוד להתמודד. אז בואו נדבר על הילדים שלנו, על עצמנו, ועל הצלע השלישית שתמיד שם: הסמארטפון.

>> לא לפנות אליה: רון שחר נותן לנו שיעור בהורות למתבגרת טיפוסית

הגיל הממוצע שבו ילדים בישראל מקבלים טלפון ראשון הוא 6.7! כן, בגיל שבו הם עדיין לא חוצים כביש לבד, לפעמים אפילו לא קוראים וכותבים שוטף, והם כבר אוחזים במחשב קטן ורב עוצמה שמחבר אותם לעולם מורכב, לפעמים אפילו מסוכן. בואו נודה על האמת: בעשור וחצי האחרון הילדות השתנתה מהיסוד. פעם הם שיחקו בחצר, היום הם גולשים באינסוף מסכים. המפגשים הפיזיים התחלפו בהתכתבויות, והאינטראקציות החברתיות זזו מהגינה אל הוואטסאפ. והשינוי הזה הוא נוגע בלב ההתפתחות: הרגשית, החברתית והקוגניטיבית.

אז איך באמת משפיע הסמארטפון על הילדים שלנו?

פגיעה במיומנויות חברתיות: פחות מפגשים, פחות שיחות פנים אל פנים, והתוצאה: ילדים מתקשים לקרוא רמזים חברתיים, לפתור קונפליקטים או פשוט לנהל שיחה. במקביל, הם נחשפים אונליין לאינספור אנשים, חלקם בעלי כוונות בעייתיות. כך נולדים קשרים שטחיים, בלבול, ולעיתים גם סכנות ממשיות כמו פגיעות מיניות או סחיטה רגשית.

תקשורת דיגיטלית מורכבת: אמוג'ים, טקסטים, הקלטות – ילדים עדיין לא מיומנים בניואנסים של התקשורת הזו. בלי קשר עין ובלי טון דיבור, קל מאוד להעליב או להיפגע. בריונות ברשת, שיימינג, הדחה מקבוצות – אלה כבר לא מקרים חריגים, אלא חלק משגרת היומיום של ילדים רבים לצערנו.

תוכן לא מותאם לגיל, והנפש לא מוכנה: טלפון חכם הוא שער פתוח לעולם המבוגרים. סרטונים קשים, תכנים מיניים או מבהילים, חלקם נוצרים בטכנולוגיות בינה מלאכותית שמטשטשות בין דמיון למציאות. הילדים נשארים מבולבלים, לפעמים חרדים, לפעמים סקרנים מדי, והתגובה יכולה להיות התנהגות מינית לא מותאמת, או השתתפות באתגרים מסוכנים.

גיימינג, ההתמכרות של הבנים: משחקי מחשב מתוכננים להיות ממכרים, הילדים נשאבים, מבלים שעות מול מסך, במקום שינה, לימודים או חברים. זה פוגע בוויסות רגשי, בקבלת החלטות ובתפקוד היומיומי.

זה אולי נשמע קיצוני, אבל לא מדובר בגזירת גורל. החדשות הטובות הן שאפשר להתמודד. אז איך עושות את זה חכם, בלי לפגוע בילדים או לנתק אותם מהחיים החברתיים שמתקיימים היום בעיקר ברשת, מבלי לפגוע ביחסים שלנו איתם?

איך נתמודד?

דחיית מתן הסמארטפון: הצעד הראשון, דחיית מתן הטלפון הראשון. אל תמהרו להיכנע לטיעון "לכולם כבר יש". זה אולי נכון, אבל זה לא בהכרח מתאים לילדים שלכם. דווקא בעניין הזה יש כוח לקהילה – חפשו הורים שחושבים כמוכם וצרו ברית הורים שמחליטים לדחות יחד את הרגע הזה. כשכמה משפחות הולכות באותו קו, גם הלחץ החברתי מתמתן, והילדים לא מרגישים יוצאי דופן.

הדרגתיות: כשהחלטנו שכן הגיע הזמן לתת לילד טלפון משלו, חשוב לעשות את זה באופן הדרגתי ומבוקר. בהתחלה, אפשר להתקין את קבוצות הוואטסאפ על הטלפון של ההורה, כך שהשיח עובר דרך ההורה ונשמר בתנאים בטוחים יותר. זה גם מאפשר להורים ולילדים לדבר יחד על התכנים שעולים בקבוצות, להבין את הדינמיקה וללמוד עליה יחד.

הסברה: יש להסביר לילדים את הסכנות ברשת במילים פשוטות, ברורות ולא מאיימות. כך למשל, כשמדברים על זרים ברשת, חשוב להסביר על תופעת ההתחזות ולנסח כללים ברורים: לא מדברים, לא משחקים ולא מתקשרים עם אנשים שלא מכירים מהחיים האמיתיים. לא מוסרים פרטים אישיים, לא שולחים תמונות ולא פותחים מצלמות. והכי חשוב, אם מישהו פונה אליהם באופן מוזר או מטריד, הילד צריך לדעת שהוא תמיד יכול לבוא ולספר. הדגש הוא על יצירת סביבה בטוחה ולא שיפוטית, שבה הילד יודע שלא ייענש או ייבחן, אלא יזכה להגנה.

גבולות: אחת ההמלצות החשובות, גם אם קשה ליישם אותה, היא לקבוע כלל ברור: לא לוקחים טלפון לחדר השינה. לא בלילה, לא בשעות השינה. הסמארטפון בלילה פוגע באיכות השינה, וזה משליך ישירות על המצב הרגשי, הריכוז, הוויסות וההתנהגות. זה כלל קטן במילים, אבל ענק בתוצאה.

פיקוח: אפשר ורצוי להיעזר גם בטכנולוגיה עצמה: התקינו אפליקציות פיקוח על הטלפון של הילד. כלים של בקרת הורים מאפשרים לדעת אילו אפליקציות הותקנו, כמה זמן מוקדש לכל אחת ואילו תכנים נצרכים. זה לא תחליף לשיחה, אבל זה עוזר להבין מה באמת קורה.

תקשורת: אבל הדבר החשוב ביותר הוא דווקא לא טכנולוגי: שיח פתוח, לא שיפוטי, בגובה העיניים. להקשיב לילדים. לשאול, להתעניין, ולא לקפוץ למסקנות. לעודד אותם לשתף מה הם רואים, במה נתקלו, מה הלחיץ או בלבל אותם. והכי חשוב, לא לאיים בעונש או בלקיחת הטלפון. רק אם הילדים ירגישו בטוחים, הם יספרו.

כדי לעזור להורים ולילדים להתמודד עם האתגרים של העולם הדיגיטלי, כתבתי את הספר "אור וקשת מגלים את הרשת", ספר ילדים לגילאי א'–ג', שנולד מתוך הצורך להסביר לילדים את הכללים הבסיסיים של התנהלות בטוחה ברשת, בצורה שמותאמת לעולמם. גיבורי הספר הם אור וקשת – תאומים סקרנים וחמודים שמתמודדים עם סיטואציות מהחיים הדיגיטליים: האם מותר למסור פרטים אישיים ברשת? מה עושים כשנחשפים לסרטון מפחיד? איך מגיבים כשחווים בריונות? כל אחד מהאתגרים האלה מובא בסיפור פשוט, רגיש, עם מסר ברור. הספר מעניק לילדים כלים פרקטיים וברורים להתנהגות בטוחה, מבלי להבהיל או להרחיק אותם מהעולם הטכנולוגי שהם חלק ממנו. זהו משאב שמחזק גם את הילדים וגם את ההורים, ומאפשר לנהל שיחה פתוחה ונעימה סביב נושא שמטריד את כולנו.

הכותבת היא דנה אבירם, סופרת ילדים ונוער, עובדת סוציאלית מומחית בהגנה על ילדים, ובעלת חברת "זהירים ברשת", הפועלת בבתי ספר ברחבי הארץ לקידום פיתוח רגשי והתנהלות בטוחה ברשת.