בו בוערת אש

שמוליק קראוס שהלך אמש (א') לעולמו לאחר מאבק בשפעת החזירים הוא בן 77 לא רק היה אחד מהמלחינים והיוצרים החשובים במוסיקה העברית אלא גם כמי שנחשב לציר המרכזי שאחראי ללידת הרוק הישראלי בתפר שבין שנות השישים לשנות השבעים. קראוס היה סנדק הרוק המקומי והוא חי, יצר ופעל בהתאם לתואר הלא רשמי הזה הזה. בפולסים. בלי חשבון ובלי לתכנן קדימה. מחד הוא היה יוצר מחונן ורגיש שחתום על לחנים נוגים ויפים בפשטותם כמו "בובה זהבה", "זמר נוגה", "רואים רחוק רואים שקוף", "אחרי 20 שנה", "הגיטרה", "זה קורה", "סוס עץ" ו"ימי ראשית הקיץ", ומאידך קשה להתעלם מהפן האלים של האיש כלפיגו'זי כץ,בת זוגו ושותפתו ליצירה במשך שנים ארוכות, וכלפי מוסיקאים ואמנים נוספים איתם ניסה לשתף פעולה לאורך השנים.

שמוליק קראוס חתום על הרבה הצלחות מוסיקליות אבל הוא היה יכול להצליח הרבה יותר. עד כמה שעצוב לכתוב את זה – ועוד ביום שכזה- האויב הכי גדול שלו היה הוא עצמו. פרצי הזעם והמצב הנפשי הלא יציב שלו הולידו מחד יצירת מופת ספונטנית כמו התקליט "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל" שהוקלט ב-1971 בעת שנכלא בכלא, ומאידך גרמו לו לעקב את קריירת הסולו של ג'וזי כץ ולחסל את סיכוייה של להקת כף התקווה הטובה להשלים אלבום ולהפוך מהבטחה רבע ממומשת להרכב חשוב יותר. המצב הנפשי הזה גם אחראי להספק המוסיקלי הדל יחסית של קראוס, שהקליט בשלושים השנים האחרונות רק ארבעה אלבומי אולפן.

כעשר שנים חלפו מאז שיצא "יום רודף יום", אלבום האולפן האחרון שלו שכבר עם צאתו נשבו ממנו צלילי רקוויאם ברורים. באלבום הנפלא ההוא זה כבר היה קראוס אחר. אמן שכבר ראה ועבר הכל על בשרו אבל נלחם בעצמו בכדי לייצר שוב את האש שעדיין בוערת בו. היה עצוב לראות את קראוס של השנים האחרונות, יושב בקפה תמר או על הטיילת בתל אביב, יונק בלי הפסקה מהסיגריה במבט מעט חלול ואני – ואני בטוח שלא הייתי היחיד – עובר מולו שואל את עצמי אם כך נראה סנדק הרוק הישראלי. קראוס היה אמן חד פעמי בעל טמפרמנט חם ושירים שמאתמול בערב הפכו לעצובים ונוגים קצת יותר.

שמוליק קראוס – רואים רחוק רואים שקוף

*גם לכם נמאס?קראו טור בועט על עליית מחירי הקוטג'

• תיירות
• תרבות ופנאי