בדרך אל הבירה

יושב אדם בלילה דבוק לרשת ולומד דברים מפתיעים. יודע-דבר בפורום כלשהו מתפייט על אודות עיר שחיי הלילה שלה גועשים. מצאתי את עצמי קורא כמה פעמים את הערתו, מנסה למצוא היכן הטעו אותי עיני. לא, הוא אכן מתכוון לבאקו (Baku), בירת אזרבייג'ן.

בירור מעמיק יותר מעלה שהוא לא לבדו. אתר ויקיפדיה מצהיר את אותה הצהרה, ואף מצטט מקורות בכירים: "על פי מדריך לונלי פלאנט באקו היא אחד היעדים המובילים בעולם לחיי לילה בינלאומיים". כל זה מוזר מאוד. באקו היא אמנם עיר חוף, אבל היא בהחלט לא אקפולקו. אזרבייג'ן היא מדינה מוסלמית, פוסט-סובייטית ודיקטטורית. המחשבה עליה מעלה על הדעת תעשייה כבדה ומסגדים משובצים בין בתי שיכון בלים.

הולם הלב האורבני, כך נלחש, הגיע אליה בזכות הנפט. מצבור גדול של תושבים ממוצא זר מגיעים בעקבותיו אל העיר, והוא שמחיה אותה, משמר אותה ודואג שתהיה קוסמופוליטית. האזרים העירונים, מלאי תאווה להיפתח לעולם, משתפים פעולה יפה. אין לתופעה זו אח ורע בסביבתה של אזרבייג'ן.

ישבתי מול הצג, כולי מלא סקרנות. איך מגיעים לעיר הזאת? איך זוכים לרקוד לצליליה? ואילו מין צלילים הם? מתברר שזה לא פשוט בכלל. לאזרבייג'ן אין נציגות רשמית בארץ. כדי להוציא אשרה לביקור בה נאלץ הישראלי להפקיד את דרכונו לימים אחדים בשגרירות של אזרבייג'ן במדינה שכנה, גאורגיה בדרך כלל. זה נשמע מסורבל מדי.

העניין כמעט נשתכח ממני, עד שנודע לי שאני נשלח לנסיעת עבודה של שבוע לגאורגיה. שמחתי על ההודעה. יצאתי לחגוג בבר מקומי, שהופיע בו די.ג'יי לא מוצלח מכל הבחינות. אנשים לא נעו. הצלילים היו בבחינת רעש טהור. עמדתי בלב החלל החשוך עם חצי גולדסטאר בנאלית ביד וחשבתי: "באקו".

הו, הגשר האדום

ארבעה ימים של המתנה נדרשים להוצאת אשרה לאזרבייג'ן, ועוד יום אחד של עבודה: לרוץ משגרירות אזרבייג'ן בטביליסי לבנק הטרנס-קווקזי הנמצא בקצה האחר של העיר, לשלם את אגרת האשרה ואת אגרת הבנק, לחתום על לא פחות מעשרה טפסים ולהביט בפקידה בפליאה כשהיא מפרידה בין קטעי מסמכים: לוחצת כלפיהם סרגל ומורטת. עוד המתנה של שעתיים בכפור נורא בתוך המון של אזרחים איראנים, ודרכוני הושב אלי, מעוטר באשרה.

השעה כבר היתה אחרי ארבע. מאוחר מכדי שאספיק להגיע לבאקו באותו ערב. נסיעה של 560 קילומטר מפרידה בין שתי הבירות, ומהיכרות עם כבישי הקווקז הנחתי שלאוטובוס יידרשו כעשר שעות לעשות מרחק כזה. אבל התשוקה לבאקו בערה. מול תחנת הרכבת המרכזית של טביליסי מצאתי מונית שירות שיוצאת לגשר האדום (Qırmızı Körpü באזרית, Tsiteli Khidi בגאורגית), מעבר הגבול המרכזי בין שתי המדינות, והתיישבתי בה.

30 דקות נמשכת הנסיעה אל הגשר האדום, בין גבעות קירחות שעדרי כבשים מטיילים עליהן. הן מסתיימות באפיק הנהר חראם (Khram), שגשר עתיק עשוי אבן אדומה אכן חוצה אותו. תחנת הגבול האזרית היא בניין מודרני מבהיק, אבל סביבו מושלכות גרוטאות רכב ושלטים חלודים, הלומי עונות, נוטים על צדם מעל גדודים של חלפני כספים. חסרונה של ההחלטה לצאת לדרך בערב התברר מעברו האחר של הגבול. אוטובוסים לעיר הסמוכה קזח (Kazakh) כבר לא היו, ונהגי המוניות דרשו סכומים מבעיתים בדולרים. אין ברירה. התרחקתי מעט מן הגבול, זקרתי את האגודל לצד הכביש וקיוויתי לטוב.

הכפר האזרי הסמוך למעבר הגבול היה מיוחד במינו. זיזים קטנים של מתכת צמחו מתוך גגותיו, מבשרים על הגעתי למרחב חדש. כאן לא גאורגיה הנוצרית, אלא ארץ של המזרח. אחד מהמבנים, מסגד ללא ספק, התהדר לא בצריח אלא בזיזים זקורים יותר מהאחרים, בעיטור בצורת סהר ובחזית מרוקעת בדוגמת פרחים מעודנת. הייתי ניגש לבקר בו, אלא שהדרך שהוליכה אליו בין בתי הכפר היתה מדמנה מוחלטת. אם מישהו ייתן לי טרמפ לא אוכל להיכנס לרכבו עם כל כך הרבה בוץ בסוליות.

מישהו באמת עצר: נהג ברכב שטח מפואר שכמעט כל שיניו מוזהבות. כשעמדתי לחגור את חגורת הבטיחות, הוא הציע לי לוותר עליה. "מכאן עד קזח המשטרה לא עושה לי בעיות", הסביר ברוסית. הוא הביא איתו מגאורגיה כמה בקבוקי ברנדי מעוצבים כחרבות, וראשית חוכמה עצר ומסר אחד לשוטר בתחנת משטרה כפרית.

הנהג היה בעליה של תחנת דלק, ועצרנו בה לקפה קצר ולסוכריות. בחוץ השתרע מדבר קר של בוץ עד האופק ההולך ומאפיל. מעבר לו המתינה לנו קזח, עיר קטנה ונמוכת קומה: בניגוד לעיירות הגאורגיות לא הזדקרו בה בלוקים של בטון. בעל תחנת הדלק העביר אותי למונית שבתוכה הצטופפו עוד כמה מקומיים, ויחדיו נסענו לעיירה אחרת, שבה עוצרות רכבות.

הכפר האזרי הסמוך למעבר הגבול עם גיאורגיה

מכת חושך

מאה קילומטר הפרידו ביני ובין גייאנג'ה (Gänjä), העיר השנייה בגודלה באזרבייג'ן. מאחר שתפסתי את הרכבת של שמונה, הנחתי שאגיע אליה בזמן למצוא מלון וליהנות ממעט חיי לילה פרובינציאליים לפני הדבר האמיתי. אישה מבוגרת, דוברת אזרית בלבד, בחרה בי כחבר לנסיעה, הודיעה לי שהיא אמי האזרית וחקרה אותי בתנועות ידיים על אודות הסיבה לרווקותי. איכשהו התחמקתי ומצאתי לי בן שיחה אחר, בחור צעיר שהתגלה כדובר אנגלית.

"מתי מגיעים לגייאנג'ה?", שאלתי אותו.
"באחת".
"שש שעות לוקח לרכבת הזאת לנסוע מאה קילומטר?"
"רכבות רוסיות. ככה הן".
תקוות הברים שלי התחלפה בקלסטרופוביה עוצמתית. "תשמע חבר", אמרתי, "אין מצב שאתחיל לחפש מלון באחת בלילה בקור הזה. אני יורד בתחנה הקרובה ולוקח מונית. לא אכפת לי כמה היא עולה".
"אתה מוזמן לרדת איתי בעיירה של סבא וסבתא שלי ולעשות שם את הלילה".

יש דברים יותר טובים מלגימת כוס של בירה תורכית בבדידות מזהרת. אלי הנדודים ערכו לי קבלת פנים אמיתית לאזרבייג'ן. ירדנו מהרכבת בתחנה כפרית. נורה עצלנית אחת האירה את תמונתו של היידר אלייב, בעבר ראש הק.ג.ב באזרבייג'ן הסובייטית, שהיה למנהיג כל יכול ברפובליקה העצמאית. מאז מותו בשנת 2003 שולט בארץ בנו אילהם, אבל תמונתו נדירה משל אביו, אולי משום שפמו הקרקסי העושה אותו לפוטוגני פחות. מחוץ לתחנה שרר חושך מוחלט. היינו בעיירה בעלת מידה, ללא ספק, אבל תאורת רחוב לא היתה בה, וכל בתיה היו מוקפים חומות כך שגם אורות חלונותיהם לא נראו. הרחובות עצמם לא היו סלולים. הלכנו בבוץ עד הקרסול עד לבית הסבא והסבתא, והותרנו את נעלינו על המפתן.

החדר שנכנסנו אליו היה המקום הצבעוני ביותר שראיתי מעודי. כריות ורודות ריפדו קיר שעוטר בצהוב וכתום ושטיח ארוג בתמונת הכעבה במכה נתלה עליו. סבתא ישישה נשענה עליהן, ויתר המשפחה סעדה ארוחת ערב דשנה ומופלאה: תבשיל כבש וחומוס המכונה פּיטי (piti), יוגורט נפלא עם עשבים קצוצים, לחם שטוח מאפה בית, כוסברה מן הגינה, חמוצים וקומפוט של פרי מוזר הדומה לדובדבן בעל חרצני זית. נוכחותי וישראליותי התקבלו שתיהן באהדה גמורה בגן עדן הזה, המוקף בוץ ועלטה. לרגע קט הצליח כל זה להשכיח ממני את מטרת המסע ואת העובדה שכמה מאות קילומטר עדיין מפרידים בין העיירה שמקיר (Shamkir) שבה נמצאתי ובין עמדות הדי.ג'יי של באקו.

החדר בשמקיר – צבעוני ביותר

המשפחה בשמקיר – ארוחת ערב דשנה ומופלאה

סוכריות נגד בוץ

הקסם גז לפתע כשרשאד, הנכד ומכרי מן הרכבת, העיר פתאום, "קר בחדרים. תתכונן".
"מה זאת אומרת קר?"
"רק את הסלון אפשר לחמם".
זה לא נשמע טוב. הטמפרטורה בחוץ היתה עמוק מתחת לאפס.
"אז מה אתם עושים?"
"מתכסים".
"אני חושב שאני מתחיל לפתח כאב גרון", שיקרתי, "אולי זה לא רעיון כל כך מוצלח שאעמיד את עצמי במבחן. אפשר לראות את החדרים?"

הוא הוליך אותי ביניהם. הם היו צוננים כמקרר בקר ויפהפיים בצורה שקשה להביע. החפצים מלאי הצבע, הבובות, מסגרות התמונות, הרדיו הישן אך נטול האבק, ובייחוד צביעת הקירות היצירתית, כל אלה הפכו את הבית לאוצר, אוצר שנבנה במו ידיה של משפחה. אוצר שנמצא בהקפאה עמוקה. המשפחה קיבלה בהבנה את רצוני לנוע אל העיר.

מצאנו בחור מהשכונה שהסכים לשמש נהג מונית, ותמורת 15 מנט (כ-15 אירו) הסיע אותי 70 קילומטר בכביש בלתי מואר ולא סלול במיוחד אל מרגלות פסלו של היידר אלייב במרכז גייאנג'ה. כאן, במלון סובייטי ענקי, מודרני, עלוב ומטונף, עשיתי את לילי הראשון באזרבייג'ן לחומו של תנור חשמלי.

בבוקר מיהרתי אל התחנה המרכזית של גייאנג'ה, שהתגלתה באופן לא לגמרי בלתי צפוי כמגרש של בוץ. הנסיעה באוטובוס לבאקו נפתחה בחלוקת סוכריות לכל הנוסעים. הכנסתי את הסוכרייה לפי וזכיתי לנזיפה מהיושב לצדי. מתברר שדייל האוטובוס טרם עבר בינינו לחלק כוסות של תה, ושהסוכרייה נועדה למלא תפקיד של קוביית סוכר במשקה.

לא רק את התה היה צריך להמתיק. הנופים החורפיים שמחוץ לגייאנג'ה היו נטולי מתיקות, ודווקא משום כך בלתי נשכחים. האם יום לפני הגיעי נמס מעטה שלג בעובי שני מטרים על פני המישור האינסופי שחצינו? איך עוד אפשר להסביר את שלטונו המוחלט של הבוץ? הכל היה בוץ: שולי הדרך, הדרך עצמה, משעולי הכפרים, השדות והערבה הבתולה. כעבור שלוש שעות של נסיעה מצאנו את עצמנו במדבר מושלם של בוץ שרק במרחק עצום נשבר על ידי צלליתם של הרי הקווקז. בסוף המדבר יש ים, כך בשיר, ובקצה הבוץ האזרי היה פרוש הים הכספי, ולחופיו בתי זיקוק.

התחנה המרכזית של באקו בנויה ממש בשולי העיר, והנסיעה באוטובוס ממנה אל הטיילת הידועה של העיר נמשכה יותר משעה. כבר במהלך הנסיעה באקו התגלתה ככרך עצום שיש בו הכל: בלוקים של בטון, בנייני פאר כמו-אירופיים מהמאה הקודמת, שכונות פחונים וגם גורדי שחקים של זכוכית, מתנת עסקי הנפט. בלב כל אלה שוכנת עיר עתיקה מוקפת חומה, שרובה הוקם בימי שלטון פרסי, ושאותיות פרסיות מקשטות את בנייניה. כאן מצאתי לי מלון קטן. הסרתי מכנסיים ונעליים שארץ שלמה עשויה בוץ דבקה בהם ונכנסתי למקלחת. הייתי הרוג ונרדמתי בלי לראות צל צלה של לגימת אלכוהול.

התחנה המרכזית של גיאנג'ה – התגלתה כמגרש של בוץ

הדרך מגיאנג'ה לבאקו – נופים נטולי מתיקות ובשל כך בלתי נשכחים

דרוש שחרור נוסף

שני מיליון איש חיים בלבה האורבני של באקו, אבל טבורה ההיסטורי רוגע למדי. הרובע העתיק, שקיבל בשנת 2000 מעמד של אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, והשדרות המפוארות המקיפות אותו מצויים לחוף הים ממש, וטיילת נאה עוברת בינם ובינו. כחצי קילומטר ממזרח לאותה טיילת מטפסת גבעה תלולה אל מישור מוגבה, ועליו מצויים הרבעים השוקקים באמת: רובעי מגורים ומסחר יום-יומי.

ויתרתי על המוזיאונים, טיפסתי אל המרחב החי ושוטטתי לי יום שלם בתוכו, נהנה מהעיר השונה כל כך מן המוכר. השפה האזרית דומה לתורכית, אבל המרחב אינו תורכי, למשל מבחינה דתית. בניגוד לשכונות הפועלים של איסטנבול, כאן גם ברבעים המחוספסים יותר כמעט שלא נראות נשים בכיסוי ראש. החילוניות היתה אולי מתנתו האמיתית היחידה של השלטון הסובייטי לארץ הזאת, והיא השתרשה כאן, מרחק של כמה שעות נסיעה מהגבול האיראני. מחוץ לתחנת המטרו ניזמי (Nizami) ניצב פסל של אישה המסירה את החיג'אב מעל שֹערה. זו האנדרטה לשחרור האישה האזרית.

כאמור, נחוץ לאזרים שחרור נוסף. פסל גדול בהרבה מזה של הגברת המשוחררת הוא הפסל של היידר אלייב, המושיט את ידו בברכה לחוצים את הכיכר הענקית הקרויה על שמו. בלילה נופפתי לו בדרכי אל כיכר אחרת: כיכר המזרקות (Favvaralar meydani) המוקפת בפאבים. אחרי כוס בירה נחמדה, נגיסה של דג מלוח בטברנה מקומית רדומה ושיחה מנומסת עם בעליה המשכתי לבר קוסמופוליטי יותר בשם "אוטו". הוא היה מלא בנציגים אירופאים של תעשיית הנפט, שבאו לחתום יום עבודה בבירה קרה. רק שתיים מהנוכחות נראו אזריות: ג'מיליה ואלמירה, שתי צעירות שעובדות בתחום הפרסום.

האווירה היתה של בר ספורט אמריקאי מצוחצח, ממש לא משהו מיוחד. ג'מיליה ואלמירה, בביטול מוחלט של נתוני "לונלי פלאנט", לא היו בטוחות שהעיר מציעה הרבה יותר מזה, אבל סיפוריהן על היבטים אחרים של באקו משכו את אוזני. מתברר שלא רחוק מהעיר מצוי מקדש עתיק שבו היו מאמיניו של זרתוסטרא סוגדים לאש, ושאש נצחית מבערת בו גם בימינו. אטשגה (Ateshgah) קוראים למקום, והן מציעות שניסע אליו מחר.

הלכתי לישון פיכח פי כמה משחשבתי שאהיה בבאקו, והתעוררתי רענן, מוכן ומזומן לנסוע לאטשגה. אלא שהתברר שאביו של בן זוגה של אלמירה לקח את המכונית לעצמו באותו יום, ואין לנו דרך לנסוע לשם. אבל אם המתנתי חמישה ימים לאשרה, חציתי מאות קילומטרים של בוץ וכמעט הסתכנתי בשינה באיגלו קווקזי רק כדי להגיע לעיר עם ברים בינוניים, ואם נודע לי, ממש בתוך הבר הבינוני, על יעד אטרקטיבי הרבה יותר ממנו – אני אגיע אל היעד הזה. החבורה התעצלה לצאת לאטשגה בתחבורה ציבורית. יצאתי לבדי אל היום הקר והתחלתי עושה את דרכי אל הפרברים.

תמונתו של היידר אלייב שהיה מנהיג אזרבייג'ן

אל שעדיין סוגדים לו

באקו המפוארת, שרחובותיה מוארים בלילות בנברשות ומגדלי הזכוכית החדשים שלה מדמים גלי ים המתנפצים אל החוף, נעלמת מהר למדי ומפנה שוב את מקומה לביצה הגדולה. הדלות הסובבת את מקדש אטשגה מזעזעת. כאן הבוץ מושחר על ידי זיהום תעשייתי, ומגדלי בארות של גז טבעי צומחים מעל לגגות הפח. בלב חצר מבוצרת עומד מזבח בעל ארבע ארובות, ובו בוערת אש תמיד. אמנם המקום שימש מקדש לזרתוסטרא, אבל כתובות אבן שהתגלו במקום כוללות גם הקדשות לאל ההודי שיווא. תהיה דת המקדש אשר תהיה, האל האמיתי של אטשגה הוא אל שעדיין אנו סוגדים לו: אל הנפט. המזבח הוקם מעל פתח בקרקע שגז טבעי דלף ממנו בעבר ובער. היום האש מלאכותית, אבל כיסי הגז עודם מצויים מתחת לקרקע, והם חלק ממאגר הנפט והגז העצום של אזרבייג'ן.

יצאתי להתהלך בין חגבי המשאבות העולים ויורדים בסבלנות. אדון אחד שרעה שלוש כבשים גרומות הורה לי שאסור לצלם. הוא הצביע כלפי מעלה, לעבר מסוק שריחף מעלינו וּוידא שכל נזק לא נגרם למקור הכסף הגדול, לסיגרים ולסטייקים של המקורבים לאלייב. כל כך מוזר היה לראות איש כזה, לבוש בדובון צבאי שאותו ודאי סחב משירות מילואים בחזית נגורנו-קרבאך (ראו "מסע אחר" 233, פברואר 2011), משתף פעולה עם הכוחות השואבים את אוצר הטבע של כפרו ולא מותירים לו דבר, דבר מלבד בוץ.

פתאום הבנתי שהבוץ הזה הוא יקר ערך. לא בשביל הרועה הכפרי שאפילו עדר אין לו, אלא בשבילי. באתי לחפש באזרבייג'ן מלוכה ומצאתי אתונות. באתי לשתות ולחגוג ומצאתי את עצמי עומד בקור הנורא, בזוהמה של שדה הבארות, מדוכדך. זה לא נעים, נכון, אבל ככה מבינים את העולם, ככה מחכימים. ראיתי את מנגנוני אי הצדק בפעולה, את הפער שבין הדירה הקפואה בשמקיר למגדלי הזכוכית בבאקו, בין מדבר הבוץ לחגבי הנפט. זאת הבנה שלא תאבד לי גם כשאהיה רחוק ממנה והאביב הכל כך נחוץ ישוב אליה.

סורחני – בין מגדלי הנפט והבוץ רעו שלוש כבשים

הכותב הוא סופר ועיתונאי. ספרו "הקומדיה התל-אביבית" ראה אור בימים אלה