ארתור והשטיקים

יום אחד זה יכה גם בכם. זה יקרה תוך כדי ריצה חסרת סיכוי אחרי האוטובוס, תוך כדי אכילת קיש חצילים וקינואה, או אפילו תוך כדי התמוגגות מהבדיחות של לונדון וקירשנבאום. לי זה קרה תוך כדי צפייה ב"ארתור והמינימונים". רבע שעה אל תוך הסרט נחתה עליי ההבנה, שלמרות ניסיונות הדחקה עיקשים – ימי הילדות העליזים והתמימים שלי הגיעו לקיצם. וזה סופי.

ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה. שלט חוצות ענק מחוץ לתחנת הרכבת בארלוזרוב. לוק בסון נוחת בישראל. אנחנו הראשונים בעולם לראות את הסרט האחרון בקריירה של בסון, אנימציה מתקדמת שהיא פרי עבודה של 5 שנים ו-200 איש. ומעל הכול – שכרון חג החנוכה, על פסטיגליו, סופגניותיו וחנוכיותיו. הקסם היה באוויר, ואני הייתי מוכנה לשאוף אותו מלוא הנחיריים.

אבל איכשהו, משהו התפקשש בדרך. לוק הגיע, אני הגעתי, ורק הקסם בושש לבוא.
אז נכון, אפשר לתלות את האשמה בגילי המתקדם. אני מודה, אני כבר לא יכולה לראות את העולם מבעד לעיניו של ארתור: עבורי העולם כבר לא מתחלק לשחור ולבן, לטוב ורע. כן, אני כבר לא יכולה להתגלגל מצחוק למראה האיש השמן והרע נופל על אחוריו. אני חושבת על הילדים שלו, על אשתו. אולי היה לו יום רע בבנק? אולי הפקידה בביטוח לאומי צעקה עליו?… נו, ניחא.

אבל הבעיה בסרט של בסון אינה בהתבגרות שלי. הבעיה היא דווקא בהתבגרות שלו. איפה מסתתרת התעוזה של "ניקיטה"? להיכן נעלם הקסם הבתולי ב"ליאון"? ומה עם הקסם שבגילוי עולמות חדשים ב"אלמנט החמישי"? כל אלה נעלמו בסרט האנימציה הראשון של בסון, שדווקא בו הוא יכול היה להשתולל ככל העולה על דמיונו הפרוע.

שהרי את העולם הקסום והמופלא שמגלה ארתור כולנו כבר פגשנו וחרשנו. כבר בסוף שנות ה-80' חזינו בילדיו של ריק מוראניס ("מותק, הילדים התכווצו") מצטמקים למימדי חרק. את האוזניים המחודדות ולבוש העלים של הנסיכה סלניה לובשת כל פייה שמכבדת את עצמה. השיער הכתום והקופצני של הנסיך בטאמש כבר לא "אין" מאז שאופנת הטרולים פסה מן העולם. "M הרשע" דומה דמיון מטריד למנהיג החייזרים ב"פלישה למאדים". ואגב, בטריק של הפיכת שחקן בשר ודם לדמות מצוירת השתמשו אפילו בקליפ של רוני סופרסטאר. עד כדי כך מאוס ולעוס.

בסון, אולי מחשש שדווקא סרטו האחרון לא יצליח, דאג לסמן "וי" על כל רובריקה אפשרית ברשימת "איך נכין סרט ילדים מצליח". החל בגומות החן המתוקות של השחקן פרדי היימור, וכלה בדמויות שכאילו נתפרו במיוחד למימדי קופסת ארוחת הילדים של מקדונלד'ס. וזה, כמובן, אומר שילדיכם יגררו אתכם לקולנוע, משם יסחבו אתכם לאכול במסעדה של רונלד (בשביל הסלט, ברור!), בלילה ישכבו לישון על מצעים עם דמויותיהם של ארתור וסלינה, שעל היחסים ביניהם הם יבססו את פנטזיות ההתאהבות הראשונה שלהם.

החדשות הטובות הן, שעבור ילדים שטרם ראו את "הסיפור שאינו נגמר" ואת "הנסיכה הקסומה" – זה יהיה סרט מלא התרגשות וקסם. החדשות היותר טובות הן, שגם לכם דאגו בסון וחבריו. שהרי ברשימת "איך נכין סרט ילדים מצליח" כתוב בפירוש: "הכניסו לסרט דמויות ובדיחות שיגרמו להורה המלווה לצחוק בפה מלא, ולנשום לרווחה שילדיו אינם מבינים את משמעותן". וי.