גדולה מהחיים עצמם: הצצה נדירה לעולמה של אסתר עופרים

במשך עשורים שלמים הזמרת המוערכת אסתר עופרים הצליחה להישאר חמקמקה, כמעט מיתית, דווקא בעידן שבו חשיפה היא כמעט תנאי קיומי. רגע לפני שהיא מציינת 85, ובצל הסרט התיעודי החדש "אסתר", שיוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב, ומנסה ללכוד את החידה, שווה לחזור למסלול החיים הלא ליניארי שלה, כזה שנע בין תהילה בינלאומית מסחררת, נתק מקומי כואב, ובחירה עקבית בדרך אמנותית אישית, לעיתים על חשבון הקונצנזוס.

>> איגי וקסמן: "היה קשה להיות אישה בתעשייה, היו הרבה גברים סליזיים"

אסתר עופרים נולדה בצפת וגדלה בחיפה, בבית עם שורשים סוריים-יהודיים עמוקים. כבר בגיל צעיר בלטה הנטייה לבמה: משחק, שירה, דרמה. אבל הפריצה האמיתית הגיעה עם הזוגיות (והקריירה המשותפת) עם אבי עופרים. מה שהתחיל כהרכב מקומי הפך תוך זמן קצר לצמד בינלאומי, "העופרים", עם קריירה ענפה ומצליחה באירופה ובארה"ב.

תחילת שנות ה-60 סימנה את הקפיצה הגדולה: ייצוג שווייץ באירוויזיון 1963, חוזים בינלאומיים, הופעות ב-BBC, ואפילו מפגש עם המלכה אליזבת. עופרים הפכה לשם חם באירופה, עם רפרטואר רב לשוני, מצרפתית ועד לאדינו, ויכולת נדירה לנוע בין פופ, פולק ושירה אמנותית. נקודת השיא: "סינדרלה רוקפלה", להיט שהגיע למקום הראשון בבריטניה והפך את הצמד לשם מוכר בכל בית. אבל כמו הרבה רגעים זוהרים, גם כאן הסתתרה מורכבות.

הולכת נגד הזרם

בשלהי שנות ה-60, כשהקריירה הבינלאומית של צמד העופרים בשיאה, בישראל מוטל חרם על שידור שיריהם. הסיבות היו שילוב של פעילותם בגרמניה והתבטאויות שעוררו אי נוחות ציבורית. כך נוצר אחד הפרדוקסים החריפים בתרבות הישראלית: זמרת ישראלית שמצליחה בעולם, אך כמעט נעלמת מהרדיו המקומי. החרם נשבר רק בערב יום העצמאות 1970, עם חזרתה לבמה בישראל. מעבר לקאמבק המוזיקלי, זה היה רגע טעון של פיוס ציבורי.

אחרי פירוק הצמד והגירושים באותה שנה, עופרים בחרה ללכת נגד הזרם. במקום להמשיך בקו הפופולרי שהבטיח הצלחה מסחרית, היא פנתה לשירי משוררים, לאדינו, רנסאנס, לאונרד כהן. אלבומים פחות קליטים, יותר אישיים ומוכווני אופי. זו בחירה שמגדירה אותה עד היום: אמנית שלא מוכנה להתפשר על טעם, גם אם המחיר הוא פחות מיינסטרימי.

עופרים חיה ופעלה שנים רבות באירופה, בעיקר בגרמניה, לצד חזרות תקופתיות לישראל. היא הופיעה עם תזמורות, השתתפה בתיאטרון, ושמרה על נוכחות אמנותית עקבית, אבל תמיד במרחק מהזרקור התקשורתי. במקביל, נבנתה גם דמותה הציבורית כאישה פרטית מאוד, כמעט סגורה. ריאיונות נדירים, הופעות מדודות, ושליטה מלאה בנרטיב.

אולי זה הסוד: עופרים פשוט נשארה נאמנה לעצמה ולא ניסתה להישאר רלוונטית. הקול הצלול והחד פעמי, הסגנון המינימליסטי, הבחירה בשירה חיה ללא מניירות, כל אלה הפכו אותה לאייקון מסוג אחר, למיתוס תרבותי. הסרט החדש שמוקדש לה, "אסתר" של שקד גורן, מבטיח בדיוק את מה שעופרים כמעט לא מאפשרת: הצצה. גם לקריירה וגם לאישה שמאחורי הקול. עבור קהל שגדל עליה, וגם עבור דור חדש שמגלה אותה, זו הזדמנות לראות ולשמוע אותה מקרוב.

פסטיבל דוקאביב לקולנוע דוקומנטרי חוזר זו השנה ה־28, עם תוכנית רחבה, טעונה ורלוונטית מתמיד, שמביטה בעיניים פקוחות על המציאות הישראלית והעולמית, לצד סיפורים אישיים, תרבותיים ומוזיקליים. השנה, נותנת החסות הראשית לפסטיבל היא חברת yes. הפסטיבל יתקיים בין 28 במאי ל-6 ביוני בסינמטק תל אביב, מוזיאון תל אביב ובאתרים נוספים ברחבי העיר. הסרט "אסתר" הוא סרטו של שקד גורן: דיוקן עדין של אסתר עופרים – סיפור על תהילה, גלות וקול ענק שהפך למיתוס (yes דוקו, למה הפקות).