אנשי הספר

מאיר שלו, סופר ופובליציסט, על הספרים האהובים והפחות אהובים עליו:
איני יכול להצביע על ספר ילדים אחד, אבל אהבתי מאוד את אגדות האחים גרים, את סיפורי התנ"ך והמיתולוגיה היוונית, את שיריה של אנדה עמיר-פינקרפלד, את שיריה של קדיה מולודובסקי ואת ספריהם של מארק טוויין ונחום גוטמן. לא כל כך אהבתי ספרי משלים, את "הנסיך הקטן", את "נשים קטנות" ואת "פינוקיו".

שהם סמיט – סופרת ומתרגמת, כלת פרס אקו"ם לספרות ילדים תשע"א, על "בילבי":
ספר שהיה אהוב עליי מאוד בילדות, ואהוב עלי עד היום הוא "בילבי" של אסטריד לינדגרן. בילבי, שבתרגום הקודם היתה "גילגי", ובשוודית "פיפי", אינה רק הילדה החזקה ביותר בעולם, אלא – וזה מה שאני אוהבת בה – היא ילדה עצמאית שאיש לא אומר לה איך לחיות, מה לעשות או מה לחשוב. בילדות שלי, כשמרבית הילדות הספרותיות (וגם האמיתיות) היו מחונכות וצייתניות, בילבי היתה מקור השראה. היא אפשרה לי להיות שובבה, פרועה, יחפנית. היא לימדה אותי להטיל ספק במוסכמות, ליהנות מגוזמאות (כל בני משפחתי טוענים שאני מגזימנית וגוזמאית) וגם להיות "חפשנית", כלומר אחת שמחפשת דברים (גם מוצאת אותם).

יונתן יבין – סופר ומתרגם, ספרו נבחר לפרויקט "מצעד הספרים" של משרד החינוך, על "יהושע פרוע":
הספר "יהושע הפרוע", שנודע גם כ"יפתח המלוכלך" מאת היינריך הופמן, הוא אוסף שירים מחורזים שלכולם מכנה משותף: "הילד השובב", בדרך כלל שובב עד מוות. "שובבות" שהיתה מוגדרת בימינו כפתולוגיה פסיכיאטרית: יפתח המלוכלך סובל מהזנחה, יובל המנוול הוא אלים ומתעלל בבעלי חיים, דורית הגפרורית פירומנית, גיל, גד ורם מתעללים ב"כושי בוב" על רקע גזעני, וברק המפונדרק אנורקסי. לכל הילדים האלה מגיע, כמובן, עונש גרמני הולם: מוות, או התעללות פיזית קשה.

מה גרם לי להתאהב בספר? התעלולים והשובבות, הדרמה החפה מהתייפיפות, החריזה והמשקל האדירים, האיורים הנאיביים, ובמידת מה גם החיבור הסמוי, הפאנטומי, לשורשי הגרמניים. כשהייתי ילד, לא נזהרו עלינו כל כך מבחינת תכנים, וגם כמבוגר אני מסרב להזדעזע מהתיאורים הללו. עם כל הקשיחות העלילתית, הספר עדיין מאוד עליז – עליזות שהיתה יכולה לצמוח רק בערש לידתה של ספרות הילדים ההמונית, בתקופה שבה האינטימי היה פרטי עד להחריד, והאכזריות פומבית וסתמית. היום זה להיפך, גם לצערי ולשמחתי.

נירה הראל – סופרת ועורכת, יוזמת "מצעד הספרים" של משרד החינוך ואתר "דףדף" לעידוד הקריאה, על "אוליבר טוויסט":
אנשים רבים וטובים חברו יחד כדי להגיש לילדי המאה ה-21 את הספר המהולל "אוליבר טוויסט" בלבוש חדש ורענן, החל בתרגום וכלה בעיצוב ובאיור, וזה, כשלעצמו, ראוי לשבחים. אוליבר, היתום הרעב שהעז לבקש תוספת דייסה, מגיבורי ספרות הילדים האנגלית, מוכר לילדים בעולם מזה דורות, בזכות התרגומים הרבים, הסרטים וההצגות שנעשו על פי הספר. התרגום החדש והרענן לעברית, כמו גם עיצובו המוצלח של הספר, מזכים אותו בהמלצתי החמה, בתקווה שיהיו לו קוראים רבים, צעירים ומבוגרים כאחד, למרות 523 עמודיו, למעט אחרית דבר מאלפת.

אלונה פרנקל – סופרת ומאיירת וכלת פרס ספיר, על ספרי הילדות שלה ושל ילדיה:
מכיוון שנולדתי בעיתוי לא מוצלח – שנתיים לפני מלחמת העולם השנייה, ולמעשה עברתי את ילדותי תחת הכיבוש הגרמני, אפשר לומר שנגזלה ממני הילדות. התחלתי לקרוא ישר ספרים למבוגרים, כמו "אנה קרנינה" ו"עלובי החיים", למרות שהייתי רק בת שבע. מאוחר יותר, כנערה, הזדמנו לי ספרי ילדים. בין הספרים שהותירו עלי רושם כביר היו "ספר הג'ונגל" שאני זוכרת שבלעתי בשקיקה, והקובץ "סיפורי ככה סתם" של קיפלינג. זה הקסים אותי בצורה שאי אפשר לתאר. עם ילדיי חוויתי מעין ילדות שנייה, ובין ספרי הילדים שאהבנו לקרוא יחד היו ספריו של ע. הלל, ובעיקר "דודי שמחה", וספריה לאה גולדברג, ובעיקר "מיץ פטל". הכל נמדד לפי רמת ההתלהבות שבה את מקריאה את הסיפורים לילדים, שוב ושוב.

גילי בר הלל סמו – עורכת ומתרגמת ("הארי פוטר") על "פיטר פן":
הספר האהוב עלי הוא "פיטר פן", ואני כרוכה בו אחרי כמה שנים שהקדשתי לספר. זהו סיפור אפל ועצוב והרבה יותר מורכב משנוטים לזכור אותו. יש בו רמות של פיוט ואיזושהי מודעות עצמית ונגישות ספרותית שמדברות אליי כאדם מבוגר. עם זאת, גם כילדה אהבתי אותו. בגלל ההרפתקה והתרת הרסן, ההשתחררות מהבית של ההורים ובניית עולם שהוא רק של ילדים. זוהי פנטזיה שלדעתי משותפת להרבה ילדים.

רינת פרימו – סופרת ועורכת, על הסיפור "כך ולא כך" מתוך הספר "דירה להשכיר" מאת לאה גולדברג:
בספר "דירה להשכיר" יש למעשה שלושה סיפורים: הראשון הוא "דירה להשכיר" הידוע, השני הוא "כך ולא כך" שעיבדה לאה גולדברג על פי סיפור של סופר הילדים הרוסי קורניי צ'וקובסקי, והשלישי הוא "מעשה בשלושה אגוזים". שלושתם מצוינים, אבל בחרתי לציין כאן דווקא את השני – גם בגלל שהוא ילד סנדוויץ' מקסים (כמוני), אבל בעיקר משום שבסופו יש עמוד ריק ובו מוזמנים הילדים לציר "ציור נפלא".

אני פותחת את הספר שנמצא אצלי עד היום, ואכן באותו עמוד, אני רואה, נעניתי לאתגר וציירתי ציור נפלא. אחריי ציירו באותו עמוד גם הילדים שלי, וכבר אני רואה בו ארבעה גלגולים לפחות של סיפור ושל יצירה: ראשון היה צ'וקובסקי, אחריו הגיעו גולדברג וכץ, עליהם הוספתי אני את כישוריי, ועל האיורים שלי ציירו ילדיי. אגב, מעניין לגלות שאותו סיפור עובד גם על ידי מרים ילן שטקליס בספר "שיר הגדי" בשם "אבא מצחיקון" עם ציורים של צילה בינדר. אבל זה כבר סיפור אחר.

דניאלה די-נור, סופרת, מתרגמת ומו"לית, על "פינוקיו":
פינוקיו מאת קרלו קולודי הוא "הספר שלי". עד כדי כך שנסעתי לפארק קולודי, למרגלות הכפר קולודי שבאיטליה, שעל שמו נקרא מחבר הספר. יש לי אוסף נכבד של הספר במהדורות שונות, ישנות מאוד וחדשות מאוד, עם איורים בז'אנרים שונים, עם פופ-אפ ובלי…

פינוקיו הוא ילד "נורמלי", כזה שמחפש הרפתקאות וריגושים ומסתבך בצרות רבות. הוא תמים ורגיש ונאבק בפיתויים הנקרים בדרכו, בדרך כלל ללא הצלחה. מרגע שנתבקשתי לנסות ולהסביר למה, אני מנסה לנסח לעצמי את הסיבות: כנראה כי הסיפור מסופר היטב; כי הדמויות מאופיינות כהלכה; כי היה כל כך ברור לי מי הטובים ומי הרעים; כי קל היה לי (מאוד) להזדהות עם התום של פינוקיו והאמון שנתן בכל מי שפגש; כי התקנאתי באהבה האינסופית של סבא ג'פטו שנתן לו את כל מה שהיה לו, ובלבד שילמד ויתקדם; כי פחדתי שגם יתפסו אותי בשקרים והאף שלי יתארך…