כשהכוכבת שהבת שלי כל כך מעריצה מתחתנת כמעט בכפייה על הבמה
להתחתן בלי שאף אחד שאל אותך, לחזור להופיע ישר אחרי לידה או סתם לחשוף איך בעלך דוחף לך עוד ועוד הופעות, אפילו כשאת כבר לא מסוגלת: רגע אחרי טרפת מופעי חנוכה הדס בשן תוהה למה מיקי, רינת גבאי ומיכל הקטנה מוכרות לילדה שלה שהכל אפשרי אבל במציאות מסכימות לחיות תחת דיכוי, הגבלות והרבה יותר מדי איסורים חברתיים
כל הורה צריך עזרה מדי פעם. יש כאלה שנעזרים ביובל המבולבל, אחרים דוגלים בסבא טוביה – לי יש את מיקי. מיכל מוכתר היא כוכבת ילדים מתוקה עם קול צפצפני (אבל לא מעצבן מדי), שירים מרימים (אבל לא מטומטמים מדי) וכלב אחד בשם פונץ', שעליו באמת אין לי מילה רעה. יש לה תכניות קצרות בטלוויזיה שאני מאפשרת לאיילת בת הארבע לראות מדי פעם, ומופע בימתי שגם בו נכחנו מספר פעמים, ונשארנו בחיים. אני מתנגדת למרצ'נדייז המופקע שסביב מיקי, ומנסה להגביל את החשיפה, אבל סך הכל אני מרוצה משיתופה בחינוך של בתי – בעיקר כי מיקי היא דמות של טומבוי, מה שמאזן במעט את סחף הנסיכות שמגיע אל בתי ועלול ליצור לה דימוי קצת חד מימדי של נשיות.
אבל בחנוכה האחרון, או בשמו השני – פדיון הקופות הגדול של כוכבי הילדים – מיקי נתנה לי בפעם הראשונה סיבה לפקפק בה, כשהתחתנה על הבמה ומול הקהל עם מי שהוא בן זוגה, אבי בתה והמפיק שלה אריק עורי.
כתבתי התחתנה? למעשה מיקי חותנה בכפייה, או לפחות בהפתעה גמורה. אחרי אירוסים ארוכים אריק החליט שאין צורך לתת למיקי לתכנן את החתונה שלה ועשה הכל בעצמו, כשהוא מודיע לה, מול קהל ומצלמות שהוזמנו במיוחד לאירוע שעכשיו זה קורה. מיקי נדחסה לחופה עם הוריה וקיבלה את אורחיה במסיבה רבת משתתפים בתוך שמלה שאריק בחר בשבילה. מאוחר יותר, וכנהוג לפי כללי הטקס, פירסמה מוכתר פוסט "תודה לאהובי הגאון" אבל משהו בכל זאת לא התיישב טוב בבטן. אולי בגלל הפרצוף ההמום שהיה לה לאורך האירוע כולו או אולי בשל התנהגותו הקשוחה של אריק לאורך כל הטקס, כשלא נישק או חיבק את אהובתו אפילו פעם אחת ודיבר לקהל ולא אליה כשהוא מכריז "עכשיו, חתונה!". את האמת רק שניהם יודעים אבל כלפי חוץ מתקבל רושם של דומיננטיות גברית אל מול נשיות פסיבית ומרצה, ולא קל לצפות בזה.
ומיקי ממש לא לבד. זירת כוכבות הילדים מתחילה לתת לנו יותר ויותר סיבות להרגיש לא בנוח. באותו שבוע בו מיקי נדחפה לחופה, מיכל הקטנה חזרה להופיע בבמות חנוכה פחות משבוע אחרי שילדה תאומים. כל מי שעברה לידה, אפילו של אדם אחד, הרגישה כאב פיזי למשמע הידיעה הזו ונזכרה כמובן בהמלצה הרפואית הברורה למשכב לידה שכולל שישה שבועות של מנוחה. ובכלל, איך אפשר לקפץ על במה אחרי ניתוח קיסרי? למה לא לתת לרצפת האגן ולתפרים לנוח? אפשר לטעון שכל השאלות האלה הן כניסה לפרטיות של מיכל ויצמן אבל מותר גם לנו כקהל לתהות האם בשם הפרסום והכסף שווה להפר הוראה רפואית ברורה כל כך?
ויש גם את הסיפור של רינת גבאי, שזכתה השנה להכרה רב גילאית כשחשפה ב"מחוברים" את החיים האמיתיים של אגדת הזאטוטים. גבאי נתנה הצצה למחיר האישי שהיא משלמת מול בנותיה, ובעיקר לקונפליקטים אינסופיים עם בעלה, שכמו אצל מיקי, גם כאן הוא המנהל. מנהל שרוצה שהיא תעשה עוד במה ועוד במה, ולא מאפשר לה להתפתח בכיוונים האמנותיים שהיא באמת רוצה.
בין הסיפורים של רינת, מיכל ומיקי יש חוט מקשר והוא אותה תחושה של דיכוי ומוגבלות, שעומדים בינן לבין החירות האישית שלהן. במקרים של מיקי ורינת קל לראות איך הגבר הוא שזה שמגביל ומכתיב את המציאות, אצל מיכל לא ברור אם זו אמביציה פרטית שלה או חוזה דרקוני עליו חתמה, אבל בסופו של דבר גם היא נותרת שבויה של השיטה. יתכן, כמובן, שכל הסיפורים הם תוצר של ניפוח מכוון לצורך יחסי ציבור, אבל כאן בדיוק ראוי לשאול – למה דווקא זה הסיפור שבוחרים לספר? והאם אלה באמת המסרים שנרצה להעביר לילדים, ובעיקר לילדות שצופות בהן – שיש דברים חשובים יותר מלהיות חופשיות? כל זה עצוב במיוחד דווקא לנוכח הדמויות ששלושתן מגלמות. על הבמה הן מספרות לילדות שלנו על עולמות פלאיים בהם הכל אפשרי. הלוואי שיגלו שגם בחייהן ובניהול הקריירה שלהן אפשר להגיע להישגים מבלי להתחתן בפקודה או להשמיד את רצפת האגן.