מה למדה גילה אלמגור על החיים?

גילה אלמגור (83), שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה, סופרת, תסריטאית, כלת פרס אופיר ופרס ישראל לקולנוע. עד למותו, הייתה נשואה לאיש התיאטרון יעקב אגמון, אימא להגר, סבתא לשני נכדים. גרה בתל אביב

"הייתי אימא של אימא שלי. אימי ואני זה חילוף תפקידים מובהק. בגיל 9 כבר הייתי אימא שלה. ידעתי היכן כל התרופות והכדורים שלה, ואיך להשאיר את המפתח רופף במנעול הדלת כשרצתי יחפה להזעיק את הרופא שגר בקצה המושבה, כדי שיוכל להיכנס מיד ולטפל בה. לימדתי אותה לחצות כביש כי היא פחדה להידרס. עצרתי את המכוניות משני הצדדים והוריתי להן לא לזוז. האנשים שהתאספו מסביב לא שכחו לי שנים איך ילדה קטנה מלמדת את אימה לחצות כביש בלי לפחד".

"מאימי למדתי שבגלל שאני הייתי יתומה אין מי שישמור עלי, רק אני. הייתי ילדה קטנה עם אימא אלמנה. אבי מקס אלכסנדרוביץ נהרג מיריות צלף ערבי עוד לפני שנולדתי, ואימא הניה הייתה פגועת נפש. אני זוכרת יום שבו חזרתי הביתה עם כביסה שהייתה מיועדת לקליינטים, אבל ילדים הפילו אותה מידיי ודרכו עליה. אימי שאלה: 'הרביצו לך?' ואני עניתי 'לא, נפלתי'. היא תפסה את הסנטר שלי ואמרה: 'אסור להתעסק עם יתומים, ואת יתומה. אין מי שישמור עליך, רק את'".

מה למדתי על החיים? 7 נשים מ-7 עשורים שונים מגלות  
דורית רבליס עדיין מנסה להתרגל לסכומים שהיא מרוויחה
עמליה דואק חושפת את הצדדים הבודדים של המקצוע
אילנית לוי מגלה מה משאיר אותה שפויה
איילת שקד למדה שעל כל דבר היא צריכה להילחם 
מרב מיכאלי לא מאמינה במשטרת הפמיניזם, להפך
מרים פרץ לא רצתה להפוך לסמל השכול

"מאז שאני ילדה שידרתי כוח. גם כשהייתי חלשה וכשנשברתי ידעתי שאסור לי להראות את זה. אני כמו הכלבים שכשכואב להם – הם הולכים רחוק שלא יראו. מחלת הנפש של אימי באה בהתקפים אבל היו לה רגעי חסד, ואני למדתי להתנפל על כל רגע מרגש. ילד אינו בוחר את הוריו ואיך תראה ילדותו, אבל הוא מתרגל וקולט מהר איפה הוא חי ומה עושים עם זה. אני גידלתי את עצמי, אבל למדתי ממנה ליפול ולקום ולא לוותר. עד היום אני זוכרת את אחד הציוויים שלה: 'תזכרי מי את, מאיפה באת ולאן את הולכת'".

"יצאתי לעצמאות בגיל 15 וחצי. אני אישה בלי נעורים. בפנימיית הדסים התחיל התיקון שלי. אימי אמרה לי פעם שאני צריכה לצאת מעצמי ומההישרדות שלי, לפקוח עיניים גדולות ולהסתכל סביב כי יש אנשים שקשה להם יותר. 'אם תושיטי להם יד – יהיה לך קל יותר'. בהדסים פגשתי כאלה ששרדו את השואה, שהיו תינוקות וזרקו אותם לאסמים וליערות, גרתי עם ילדות כאלה באותו חדר. ביום היו הרבה צחוקים אבל הלילות שלהן היו מסויטים ואמרתי לעצמי, 'מה אני, אחרי הכול טוב לי'. אחרי שנה וחצי של גן עדן בפנימיית הדסים הפסקתי לימודים פורמליים, אין לי אפילו י' כיתות, עזבתי לעיר הגדולה כי ידעתי שאני צריכה לעשות את המסלול שלי לבד. שכרתי מיטה וכיסא אצל אישה זקנה, עבדתי ופרנסתי את עצמי. היו תקופות שהסתפקתי בכוס סודה ופלאפל, או כוס סודה ועוגת שמרים או רק סודה. בכלל לא חלמתי על משחק. רציתי להיות גננית נוי, תחום שבו הצטיינתי בהדסים. עד היום תמיד יש לי גינה קטנה ואני מוקפת בירוק. אבל מישהו אמר לי 'לכי להבימה' והלכתי. לפני גיל 17 כבר הייתי על הבמה, שחקנית".

"אומרים שאישה יפה מתה פעמיים. בפעם הראשונה כשיופייה נעלם, אבל אני לא אמות פעמיים. כילדה לא הייתי יפה, אבל גם כשהבנתי שאלוהים חנן אותי בפוטוגניות, זה היה נכס אבל לא כישרון. ידעתי שאסור לי לבנות על זה כי היופי החיצוני חולף מהר. עשיתי את המעבר מילדה לנערה ולאישה, ואני מרגישה שזכיתי ביושר בכל קמט בפניי. אני רואה נשים מבוגרות שמנפחות שפתיים וכל הבוטוקס הזה במינון מוגזם, וזה לא נראה טוב. אני לא חושבת שצריך להזניח, אחרי הכול הגוף זה המפעל, אבל צריך לדעת לתת כבוד לסיפור שמספרים הקמטים".

"לימדתי את אמא שלי איך לחצות כביש כי היא פחדה להידרס". גילה אלמגור לובשת שמלה של קארן אוברזון ועגילים של איה עזריאלנט | צילום: מיכאל טופיול, סטיילינג: לימור ריחנה

"פרק נישואיי השני נמשך כבר 57 שנה. זה התיקון שאלוהים עשה לי.  אולי בגלל שכל כך רציתי בית ומשפחה שלא היו לי, בגיל 18 נישאתי לראשונה (לאילי גורליצקי, דב"א). זה גיל שאסור להינשא בו, מה ידעתי על זוגיות? אחרי ארבע שנים אמרנו ביי ביי ונגמר. המפגש עם יעקב אגמון היה גורלי. הוא פירק משפחה ואני זוגיות, והשקענו בזוגיות שלנו סבלנות וסובלנות והרבה אהבה. פחדתי להינשא לו, הוא היה מאהב שאי אפשר לתאר, וחשבתי לעצמי 'למה לי נישואין?' שיישאר מאהב, אבל התחתנו. זה קרה כי עמדנו לנסוע לניו יורק ואימי אמרה שאם אסע לפני שאתחתן – היא תמות. אז אספנו אנשים ברחוב ואמרתי לרב שימהר, כי הייתה לי הצגה אחרי".

"הנישואין לאגמון הם תיקון ענק בחיי. גם אם אצטרך עכשיו ללכת מהעולם הזה, אני אגיד תודה כי אני יודעת מה זה לחיות עם אהבה גדולה. למדתי שאין שום זוגיות ששווה עבדות אבל שהיא גם לא מובנת מאליה, שלא מספיק לטפח אותה כמו גינה – לנקות עשבים שוטים, להשקות בזמן, לראות שהכול פורח ולאכול מהפרי, אלא שצריך לתת מרחב מחיה. שני אנשים בתא משפחתי זה לא פשוט, יש עליות ומורדות וימים של כעס ואת צריכה להיות חכמה ולחשוב אם לפרק או אם אפשר לתקן. אנחנו למדנו לדבר ולהקשיב, לא פוצצנו, והקמנו בית נהדר".

"ידעתי מגיל צעיר שלא אוכל ללדת והפכתי לאימא בגיל מבוגר. עוד לפני נישואינו, אגמון, שהיה אב לבן, ידע שלא אוכל ללדת בגלל עניין בריאותי, אבל כשהייתי קרובה ל־40 הוא אמר לי שזה הזמן שנהפוך למשפחה ונאמץ. אני רציתי בזה כי יש כל כך הרבה ילדים, שמן הראוי לאמץ. רק פרימיטיביות יגידו שאם התינוק לא בא מתוכך, הוא לא ילד שלך. אני עברתי היריון רוחני ארוך יותר מתשעה חודשים, עם חודשים ארוכים של חלומות כשכולן מסביבי כבר היו אימהות. אגמון היה איתי במסע האימוץ ואחריו הבנו שעשינו טובה לעצמנו כזוג. קיבלנו תינוקת בת ימים ספורים, הגר קראנו לה, וזכינו באוצר. בת פשוט מושלמת, כל כך טובה וקרובה, ושני נכדים מדהימים. ואני יודעת שהגר וילדיה ואגמון הם הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים".

"על אונס הייתי מסוגלת להרוג. לאורך שנים אף אחד לא ניסה לפגוע בי בניגוד לרצוני, להוציא פעם אחת. הייתי בפריז ואומן ישראלי ניסה לאנוס אותי. עם ה־157 ס"מ שלי, אמרתי לו 'תרד ממני או שאהרוג אותך' והדגשתי בפניו 'אני מסוגלת להרוג אותך'. הוא הבין שאני מסוגלת למה שאני אומרת – וויתר".

"אני כמו הכלבים שכשכואב להם – הם הולכים רחוק שלא יראו", גילה אלמגור לובשת גלביה של משכית ועגילים של איה עזריאלנט | צילום: מיכאל טופיול

"ההתחלה של 'הקיץ של אביה' הייתה בים. המקצוע שלי הוא גלגל הצלה אבל גם יכול לדרוס אותך. הופעתי בעשרות רבות של הצגות ובעשרות סרטים וזכיתי בפרסים לרוב, אבל בתחילת שנות ה־80, במהלך שש שנים, הטלפון נדם. לא היו הצעות עבודה, לא רצו מה שיש לי להציע. שאלתי את עצמי למה ולא היה לי הסבר. כפסע היה בין לגמור את עצמי ולהישכח לנצח. הייתי בים כשהבת שלי, הגר, ראתה את המצוקה שלי וביקשה שאחזור הביתה.
אז הבנתי שהתמוטטתי. באותו רגע הבנתי שאולי היא פוחדת ממני כמו שאני פחדתי מאימי ושאסור שזה יקרה. שטפתי את הראש במים צוננים וחזרתי הביתה. הבנתי שגילה אלמגור היא פיקציה, שאני גילה אלכסנדרוביץ, ולראשונה נגעתי בסיפור חיי שלא סיפרתי. לא בקלות ניגשתי למלאכת הכתיבה. חשבתי שכתיבה זה למשכילים, אבל קפצתי למים והסרט הביא לי פרסים והעולם נפתח לפניי. בהמשך כתבתי עוד ארבעה ספרים, בסט סלרים, ועד היום אני חושבת על הסיפור של הילדה הקטנה מהצריף בפתח תקווה".

"הרבה פעמים עולות בי מחשבות על מוות. כשרוב החיים מאחורייך וכשכל יום את מאבדת מישהו מחוג המכרים הגרעיני והרחב, והזקנה כבר כאן אבל זה מה שיש, השאלה היא מה את עושה עם האובדן של אלה שהכרת ואינם. זה שובר אבל גם נותן כוח להיאחז בחיים. אצלי ואצל יעקב ההיאחזות בחיים היא כל זמן שאפשר לחיות בכבוד. אני רוצה לחיות בבית שלי מול הים, לראות זריחה ושקיעה, מוקפת בעציצים, ועם קומץ חברים, עם הבת והנכדים. כל זמן שרוצים אותי בעבודה אני משקיעה כמו בת 20, מאוד קפדנית, הולכת על קצות האצבעות מאחורי הקלעים. אני רוצה להישאר כאן. אני לא רוצה לחיות שלא בכבוד, לא רוצה דיור מוגן, לא רוצה להיות תלותית. אני לא רוצה להיות צמח או שיאריכו לי חיים חסרי חיים".

"מכל מה שעשיתי בחיי, 'קרן המשאלות של גילה אלמגור' שהקמתי, זה מפעל חיי והמורשת שאשאיר. אני מאמינה גדולה בנתינה. כבר מעל 40 שנה אני שם בקרן שמסייעת לילדים חולים להגשים את משאלות ליבם. למרבה הצער יש כל כך הרבה ילדים שחולים במחלות נוראיות בקרן אנחנו עושים הכול כדי להקל עליהם את שגרת הטיפולים הקשה, כולל נסיעות לחו"ל, רכישת מחשבים וכל בקשה אחרת. אין לנו יחסי ציבור, אין אצלנו אף אחד שמקבל משכורת. יום אחד, כשלא אהיה פה, הגר וילדיה ימשיכו את דרכי בקרן החשובה הזאת".

"אין לי מוסד של 'החברות הכי טובות' אבל אני זוכרת את כולן. לטוב ולרע. שתי החברות הכי טובות שלי נפטרו והשאירו אותי לבד. יש לי חברות טובות שאני יכולה לספור. אני זוכרת את מי שהיו בדרכי, אבל גם את מי שניסו להפיל ולהכשיל".

"רק דבר אחד מפריע לי: שלא זכיתי לחיות במדינה שיודעת מה זה לחיות בשלום. למעננו, לא למען ילדינו. נולדתי במלחמת העולם, עברנו מלחמות מאז מלחמת השחרור, צעירים רבים נהרגו על מזבח המולדת. למה לא מגיע לנו שיקום לנו המנהיג שיגיד 'עד כאן'? אולי זה תמים ואינפנטילי, אבל ככה הייתי רוצה, לחיות בשקט בשלווה. ובמציאות? אנחנו נתונים בידי פוליטיקאים שאומרים שהם רוצים שלום אבל השלום מתרחק ובורח. אולי אנחנו צריכים כאן אנשים כמו רבין, בגין או סאדאת כדי להבין שגם אם זה נראה נגד כל הסיכויים, זה אפשרי".

"אם אצטרך עכשיו ללכת מהעולם הזה, אני אגיד תודה כי אני יודעת מה זה לחיות עם אהבה גדולה": גילה אלמגור| צילום: מיכאל טופיול

צילום: מיכאל טופיול
ניהול קריאייטיב: שיר פלד
סטיילינג: לימור ריחנה
איפור: ענת רזמוביץ במוצרי Yves saint laurent
שיער: שני שוסטר