מכות הפטיש של אבי לקחו ממני את היקר לי מכל והותירו אותי יתומה

יום שישי, ה-24 ביוני, חזרתי מבית הספר וראיתי משטרה בפתח הבית שלי בג'סר א זרקא. אבא שלי לא היה שם, דוד שלי מיד לקח אותי ואת אחיי הקטנים לביתו והחלו להגיע אלינו אנשי רווחה ושירותים חברתיים, אמרו לי בהתחלה שאמא שלי, סומיה, מתה בעקבות מכת חום. מהר מאוד הגיעו עם עיתונאים לשוחח עם סבתא על פרטי המקרה. אבל בהלוויתה, כאשר הניחו את הגופה של אמא שלי, ראיתי מכה על פניה וכתם בראש, ואחת מהנוכחות כיסתה את פניה עם כף היד, כדי שכל הילדים לא יראו את המכה. אבל הבנתי באותו רגע ששום מכת שמש לא גרמה לזה, היו אלה מכות הפטיש של אבי שלקחו ממני את הדבר הכי יקר לי והותירו אותי ואת אחיי יתומים.

>> מיטל אדרי מגיבה להרשעת איציק זוהר: "הסיפור הזה פגע בי ובילדיי"

כולנו היינו קורבנות

היום ה-25 בנובמבר, היום הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים, אני, אמנה, בתה של סומיה עמאש, מספרת את סיפור הזוועה הזה ומשתפת בכאב שלי, של האחים שלי ושל משפחתי. כי אין דרך להסביר את תחושת האובדן שכתוצאה ממנה אני ואחיי הפכנו ליתומים. וכדי שכולם יבינו שמאחורי המספרים של הנרצחות עומדות נשים, אמהות ומשפחות שאם לא יעשה דבר, האלימות האכזרית הזו תמשיך לגבות את חייהן של עוד נשים רבות.

"אמא שלי נרצחה באכזריות, היא הייתה אישה מדהימה, אוהבת, חמה ומסורה, שהייתה כל עולמי. היה לנו קשר מיוחד, קשר שאיבדתי באחת, וכך גם האחים שלי"

 

אמא שלי נרצחה באכזריות, היא הייתה אישה מדהימה, אוהבת, חמה ומסורה, שהייתה כל עולמי. היה לנו קשר מיוחד, קשר שאיבדתי באחת, וכך גם האחים שלי. בבית הייתה אלימות, עוד לפני המקרה, תמיד הייתה אווירה לא טובה, האלימות הייתה מופגנת דווקא כלפיי וכלפי אחיי, בעיקר חלה הדרדרות כשאבא שלי הפך למובטל ומצב הרוח שלו היה לא טוב, הוא היה חולה שליטה, התייחס אלינו כמו למשרתים וכשהייתי מספרת לאמא, היא הייתה מצדדת ומגוננת עליי ואומרת שאני ילדה ולא אישה בת 30, אני עצמי הייתי קורבן למכות שלו. מאז המקרה, כל אחד מאיתנו נשאר עם חור גדול בלב. אנחנו לא רק איבדנו את אמא, איבדנו את הילדות שלנו, את החוסן, שלמרות כל מה שחווינו הייתה שם אמא לביאה בשבילנו, שבסוף נאלצה לשלם במחיר החיים שלה, כדי להבטיח לנו חיים אחרים.

אחרי הרצח עברנו כולנו לגור עם סבתי ועם כמה קרובים שעוטפים אותנו. הגעגועים לאמא לא מרפים, אני מתגעגעת גם לילדה שהייתי לפני המקרה, פרט לעזרה עם האוכל, לא הייתי צריכה לדאוג הרבה לשלושת אחיי הקטנים (בן 4, 6 ו-7). היום אני כמו אמא קטנה, אני מרגישה אחריות עליהם, והם לא קלים, גם כי לא קל להם, וגם כי הם ילדים – בוכים ומשתוללים. אני משתפת הרבה בכאב, במחשבות שלי, גם חברות וגם משפחה, אבל ההרגשה היא שתמיד עם כל הנסיונות הכנים והאמיתיים, הם לא באמת יכולים להבין את מידת הכאב והחוסר.

"גם הייתי קורבן למכות שלו. מאז המקרה, כל אחד מאיתנו נשאר עם חור גדול בלב. אנחנו לא רק איבדנו את אמא, איבדנו את הילדות שלנו"

 

ביום כמו היום, כשמדברים על כל אותן נשים שנרצחות, אני חושבת על כל הדברים שאבדו יחד איתן, על כל החלומות שנקטעים, על כל מה שנלקח לנו. אנחנו לא רק איבדנו את אמא, איבדנו גם את התמיכה המוחלטת שהיא נתנה לנו. אבל מה שיותר כואב זה שהחברה, המדינה, למרות כל האמצעים שברשותה, לא הצליחה לתמוך בנו ולהבטיח את עתידנו. מאז שהתחלתי להגיע אחת לשבוע למרכז עמותת חמניות בג'סר א זרקא, אני פוגשת עוד ילדים ובני נוער שאיבדו את אחד מהוריהם מנסיבות שונות. אני מכירה ילדים שלא הכרתי, או כאלה שהכרתי ולא ידעתי כמה כאב משותף יש לנו, וכמה מן המשותף בכלל, עם זאת, אני לא לבד. אני מוקפת בתמיכה מקצועית ומקבלת מענה וליווי רגשי וחברתי ועטופה באהבה. היום אני מבינה שיש לי את היכולת לקבל כל סיוע, להתקדם קדימה, להתמודד עם כאב העבר, אך גם לקבל כלים להיות ילדה חזקה ועצמאית, באופן שאוכל לחיות חיים טובים יותר לעצמי ולאחים שלי.

החופש לחיות

אני יודעת שאני לא יכולה לשנות את מה שעברתי, ודבר לא יחזיר לי את אמא שלי, אבל אני כן יכולה לשאוף לשנות את המציאות של נשים אחרות, וחשוב לי שהמדינה תעשה יותר כדי להבטיח שנשים מהחברה הערבית, ונשים בישראל בכלל, יהיו בטוחות. אני יודעת שהנביא מוחמד לא הכה נשים, אז מאיפה אבא שלי הביא את כל האלימות הזו? לא מספיק רק לחוקק חוקים נגד אלימות, צריך גם לפתח מערכות תמיכה אמיתיות, חינוכיות, טיפוליות, שיובילו את הנשים וילדים כמוני למקום של ביטחון, לאפשר להם חיים ללא פחד. כל אישה צריכה לדעת שהיא לא לבד, שהמדינה כאן כדי להילחם עבורה, לא רק כשהיא כבר נמצאת בסיכון, אלא כדי שהיא בכלל לא תיכנס אליו. המדינה צריכה להוריד ממני את האחריות עבור כולן, יש לי משא כבד מספיק עבורי ועבור אחיי.

"אני יודעת שאני לא יכולה לשנות את מה שעברתי, ודבר לא יחזיר לי את אמא שלי, אבל אני כן יכולה לשאוף לשנות את המציאות של נשים אחרות, וחשוב לי שהמדינה תעשה יותר כדי להבטיח שנשים ערביות, ונשים בישראל בכלל, יהיו בטוחות"

 

למרות כל מה שעברתי, המסע שלי רק מתחיל, אני חולמת להיות ציירת, והלוואי והחיים היו פשוטים כמו באומנות, למחוק, לצייר ולתקן, לא רק עבורי, אלא עבור כל הנשים והילדים שנפגעו מאלימות. אני מאחלת לעצמי, ולכולנו, עולם שבו לא יהיו עוד נשים, ילדות וילדים שיחוו את מה שאני עברתי. אני מאחלת שכשאני אגדל, אעביר לילדיי את הערכים של אהבה, כבוד ותמיכה הדדית. אני מקווה לעתיד שבו כל ילדה, כל אישה, תוכל לחלום, להתפתח ולחיות חיים חופשיים מפחד ואלימות.

אמנה עמאש ושלושת אחיה הקטנים מלווים על ידי עמותת "חמניות" המספקת מעטפת סיוע רגשי וחברתי לילדים יתומים