"כל פיצוץ מחזיר אותנו למציאות שקשה להתרגל אליה"

אני מזית רפמן נדב, תושבת קרית מוצקין ואמא לשני ילדים קטנים, כותבת את השורות האלה בתחושות מעורבות של פחד, דאגה ותקווה. אתמול לפנות בוקר שמענו את הפיצוץ – רעש מחריד שזעזע את השכונה שלנו והעיר אותנו בבהלה. נפילה שהייתה קרובה מדי לבית, קרובה מדי לילדים שלי.

>> זהו, בשביל להחזיר את החטופים צריך להחליף את הממשלה

מאז אותו הרגע אנחנו חיים בצל החרדה. כבר יומיים שהילדים לא הלכו למסגרות, בגלל הנחיות פיקוד העורף ודובר צה”ל. אנחנו פשוט לא יודעים מתי יוכלו לחזור לשגרה. הם נשארים בבית, ואנחנו ההורים מוצאים את עצמנו חסרי אונים מול השאלות הקשות שלהם. גם להם קשה להבין למה פתאום אין גן או בית ספר ולמה שוב אנחנו מחכים להנחיות שלא ברור לאן הן יובילו אותנו.

תלויה על חוט דק

כך, אנחנו ממשיכים לשבת ולחכות להנחיות של דובר צה”ל – תחושת חוסר האונים רק מתעצמת. לא מספיק שנה שלמה שאנחנו כבר חיים בחוסר ודאות, בלי לדעת מה קורה ומה עוד צפוי לקרות. מנסים להיאחז באיזו תקווה שהמצב יירגע, שההנחיות יתבהרו, אבל בינתיים אנחנו מרגישים תלויים על חוט דק של הוראות משתנות ומצב ביטחוני מתוח.

מזית רפמן נדב ומשפחתה | צילום: באדיבות המצולמת

הבוקר התחיל כמו בכל יום, אבל עם תחושה אחרת. שום דבר כבר לא מובן מאליו – לא השגרה, לא הבטיחות, אפילו לא בית הספר. אנחנו רק רוצים לחיות בשקט, לתת לילדים שלנו ילדות נורמלית בלי הפחד הזה שמרחף מעל הראש. כל פיצוץ מחזיר אותנו למציאות שכל כך קשה להתרגל אליה. אנחנו רוצים להאמין שהכל ייגמר מהר, שהמציאות תחזור להיות בטוחה ונורמלית, אבל הפחד מקנן בלב. אני מרגישה שאין לי תשובות לתת לילדים, אין לי את היכולת להבטיח להם שהכל יהיה בסדר.

"כל פיצוץ מחזיר אותנו למציאות שכל כך קשה להתרגל אליה. הפחד מקנן בלב. אני מרגישה שאין לי תשובות לתת לילדים, אין לי את היכולת להבטיח להם שהכל יהיה בסדר"

כמאמנת אישית במקצועי ובעלת קליניקה בבית, אני תמיד מנסה ללמד את הלקוחות שלי להתמודד עם פחדים ועם חוסר ודאות וכך גם לתווך לילדים שלי. השעות עוברות לאט וכל רחש מקפיץ אותנו מחדש. אנחנו מנסים למצוא עיסוקים שיסיחו את הדעת – משחקים, סרטים, בישולים – אבל אי אפשר לברוח מהמציאות. הילדים שואלים שאלות קשות, ואנחנו, ההורים, מוצאים את עצמנו גולשים בין הרצון להגן עליהם לבין הרצון שלא לשקר, לא לטשטש את מה שקורה סביבם.

אנחנו מתפללים ומקווים שהשקט יחזור, שהמצב לא יסלים ושנוכל לחזור לחיים רגילים. בינתיים, אנחנו ממשיכים יחד – במשפחה, בשכונה, בתמיכה הדדית. גם ברגעים הכי קשים, אנחנו יודעים שאנחנו לא לבד, ושיחד, נצליח לעבור גם את זה.

אבל מה עם מחר? מה נגיד להם אם השגרה לא תחזור? אין לי תשובות ברורות, אבל אני יודעת שברגעים כאלה אנחנו צריכים להישען זה על זה, לחבק חזק ולהאמין שיהיה טוב. הימים האלה מזכירים לנו את החשיבות של החיבוק, של מילה טובה, של תקווה שלא נכנעת למציאות. אנחנו כאן, אנחנו יחד, וזה מה שיתן לנו את הכוח להמשיך.