בן זוגה של אליענה מגון חזר מהמילואים עם פוסט טראומה, ורק אז היא הבינה שגם היא נשאבה אל תוך המצוקה התהומית. בין התקפי חרדה, לילות בלי שינה והניסיון להחזיק את שניהם, היא התחילה לכתוב, ומתוך הכאב נולדה ההצגה "היי שקטה" | טור אישי
ב-8 באוקטובר בן זוגי אדם גויס למילואים. במקביל לכך שהוא ארז קיטבג ענק, מדים, נעליים, כדי לצאת להילחם – אני ארזתי כמה בגדים, מסרק ומברשת שיניים, כדי לעבור לגור אצל אבא שלי ולא להיות עם הפחד לבד. אני זוכרת את היום הזה דקה אחר דקה, בהילוך איטי וגם מהיר באותו זמן. אורזים. לקראת מה? האם נחזור? הוא? אנחנו?
>> הסרבנות החדשה: לא רוצים לשרת עם נשים? בצה"ל כבר יתחשבו בכם
רגע לפני שיצאנו דמיינתי שאני נועלת את הדלת, זורקת את המפתח מהחלון, קושרת את עצמי לידית, וצורחת עליו. מאיימת עליו בבכי שאם הוא יוצא עכשיו מהדלת הזאת כדי להילחם במלחמה, אני נפרדת ממנו. שזה או אני או המלחמה! תחליט עכשיו! לא עשיתי את זה בסוף, אבל כן הסברתי בניסוחים ברורים ורהוטים למה אני לא רוצה שייצא, וכמה זה מפחיד, ומצמת, והוא בתגובה אמר: "יש רגעים בחיים, שהם אמיתיים, וצריך לפעול בהם". עם זה לא היה לי איך להתווכח, אז התוכנית שלי לכלוא אותו נגנזה.
והוא נסע לדרום. ואני הלכתי לישון (או לא ממש לישון), אצל אבא שלי על הספה בתל אביב. למחרת בבוקר אבא שלי הדליק את החדשות ברדיו בפול ווליום בשעה שש בדיוק. ואני שרגישה מאוד לצלילים, התעוררתי בבהלה למשמע קול שדרן צועק שמות, גשם של שמות, אנשים שהיו ואינם. הותר לפרסום. יקיצה אכזרית שכזאת. ואני סתמתי אוזניים והתפללתי – רק לא לשמוע את השם שלו. וכך זה היה בכל בוקר בתקופה ההיא.
להתפלל לאלוהי ה"הותר לפרסום"
את אדם שלי אני אוהבת כבר שש שנים, ומאז שהכרתי אותו ידעתי שהוא האחד של הלב שלי. זה נשמע קלישאתי אבל בשבילי זאת פשוט האמת. כעסתי בלב שלא יכול להיות, שעד שמצאתי אותו ייקחו לי אותי, שככה יגמר הסיפור שלנו. הוא עוד לא התחיל, רצינו להקים משפחה. אז התפללתי וסתמתי אוזניים. לא לשמוע את הרדיו, לא לשמוע את עצמי – ככה מעל 200 ימי מילואים. עד שהוא סיים עוד סבב. הוא חזר. חזרנו. אדם בבית ואני בבית. נגמר. רק אז נתתי לעצמי לחזור לשמוע. את הציפורים, את הים, את הצחוק שלו.
ביום ההולדת של אדם, כמה חודשים אחרי הסבב האחרון, נסענו לצימר. במקום הכי שקט ומרגיע, עם צלילי מדבר של כלום – פתאום התעורר רעש פנימי עצום שאדם החזיק כל התקופה. כשהוא היה במילואים אני סתמתי אוזניים – אבל הוא שמע הכל. בום, ועוד בום, ועוד אחד, ועוד מאה. וכל בום כזה נכנס לו עמוק ללב. נשאר, והתמקם.
והייתי שם בשבילו, בכל כולי. רק שישמח, שיידע שהכל בסדר, שיש לו על מי לסמוך, ושאני פה. באחד מהימים הקשים יותר אדם בחוכמתו ואהבתו ורגישותו ידע להבחין בי מתוך המצוקה התהומית שבה הוא היה שרוי, וטען: "גם את חווה משהו". אני לא האמנתי לו. אז מה עם קצת עלה לי בכי פתאום. זה לא אומר כלום. ידעתי שאני יודעת להיות עבור אחרים, ידעתי שיש בי כוח הכלה בלתי נגמר, וידעתי שאני אוהבת אותו בכל מחיר. ואז הגיעו התקפי חרדה, בימים, בלילות, בכי בלתי מוסבר, פריחות על העור. הגוף התחיל לסמן לי בכל מיני דרכים שאני זקוקה לעזרה. להודות שאת צריכה עזרה כשאת נמצאת לצד מישהו שהוא בהתמודדות זה דבר מאוד קשה, נשמע שקרי, וכמעט לא הוגן. "להתלונן" על זה שקשה לך להיות ליד מישהו שקשה לו זה אגואיזם במיטבו. כך חשבתי תקופה ארוכה ובאמת לא עשיתי כלום.
רגע לפני שיצאנו דמיינתי שאני נועלת את הדלת, זורקת את המפתח מהחלון, קושרת את עצמי לידית, וצורחת עליו. מאיימת עליו בבכי שאם הוא יוצא עכשיו מהדלת, אני נפרדת ממנו
אבל אדם לא ויתר: "אני חייב שתדאגי לעצמך, כדי ששנינו נוכל להחזיק". הוא היה שם בשבילי ברגעים הכי קשים שהיו לו בחיים, ואני לעולם לא אשכח לו את זה. הוא נלחם עליי שלא אעלם. שאהיה נוכחת בתוך עצמי, בתוך כל מה שיש בעצמי – ביופי ובכאב. הקשבתי לו והלכתי לבדוק מה קורה בי. וככה, בסמוך לטיפול התחלתי גם לכתוב, ולבטא במילים על גבי מילים – רגשות ועולמות שלמים – שעובדו לכדי הצגה, "היי שקטה". לדעת שבן הזוג שלך מתמודד עם פוסט טראומה זה דבר אחד. לספר על זה למישהו זה דבר שני, ולדבר על זה על הבמה, זה דבר שלישי. הפעם לא יכולתי לסתום אוזניים. הייתי חייבת לשמוע. גם אם הקולות לא נעימים. גם אם החוויות קשות, שלו. שלי. שלנו. המלחמה נכנסה לנו לתוך הבית, וגם אני חלק מהסיפור. אם ארצה או לא ארצה.
אדם אומר שפוסט טראומה גדלה בחושך, ולכן בחרתי, בחרנו, להאיר עליה, לצעוק אותה. מול כולם.אני כולי תקווה שההצגה תפגוש את משפחות קהילת המתמודדים, וכמובן גם את המתמודדות והמתמודדים עצמם.
ההצגה "היי שקטה", בבימויה של אליענה מגון, תעלה במסגרת פסטיבל תיאטרונטו ה-35, שיתקיים בין ה-2-23 למאי בתיאטרון יפו, בסטודיו למשחק "ניסן נתיב" ובתומשיה. הצגות נוספות יתקיימו בין ה-23-25 למאי במרכז תאו הרצליה.