אליעזרה בן יהודה: "סבא היה מתקשה לקבל את הלועזית בכל מקום"

אליעזרה בן יהודה | צילום: ניצן קינן
אליעזרה בן יהודה | צילום: ניצן קינן

בגיל 83 נכדתם של אליעזר בן יהודה ועיתונאית האופנה העברית הראשונה, חמדה בן יהודה, מגלה את כל הסודות השמורים של משפחתה

88 שיתופים | 132 צפיות

"היא הקדימה את זמנה בהרבה מובנים. היה לה טעם משובח, מעולם לא ראיתי אותה בחלוק או בפיג'מה. היא הייתה אחת הראשונות לצבוע את שערן והסתובבה עם שיער כחול ברחובות ירושלים השמרנית. כשביקרה אותי בניו יורק ב־1949, כשנתיים לפני מותה, היא הייתה כל כך אומללה משום שהניתוח שעברה בירך אילץ אותה לרדת מנעלי העקב האופנתיות שכל כך אהבה ולנעול נעלי נוחות. היא רצתה למות באותו רגע. כמה שהיא אהבה אופנה", נזכרת בערגה אליעזרה בן יהודה בסבתה המנוחה חמדה בן יהודה, אושיית האופנה העברית הראשונה.

"סבא היה מתקשה לקבל את זה שהלועזית נמצאת היום בכל מקום. כמה שהוא היה כועס", אליעזר וחמדה בן יהודה | באדיבות אליעזרה בן יהודה
"סבא היה מתקשה לקבל את זה שהלועזית נמצאת היום בכל מקום. כמה שהוא היה כועס", אליעזר וחמדה בן יהודה | באדיבות אליעזרה בן יהודה
"בימים שבארץ לא היה לאנשים כסף לבגדים היא הייתה נוסעת וקונה את הדברים הכי יפים", חמדה בן יהודה | באדיבות אליעזרה בן יהודה
"בימים שבארץ לא היה לאנשים כסף לבגדים היא הייתה נוסעת וקונה את הדברים הכי יפים", חמדה בן יהודה | באדיבות אליעזרה בן יהודה

"חמדה המציאה את המילה 'אופנה' כחלופה למילה 'מודה'. היא כינתה זאת אופנה מלשון האופן שבו מתלבשים"

אנחנו נפגשות בבית הקיץ שלה בפלורידה, שבו היא נוהגת לשהות כשהיא רוצה לקחת פסק זמן מהחיים הסואנים בניו יורק. שערה הכחלחל והמשקפיים מלאי הנוכחות מסגירים את הקשר המשפחתי. היא פורשת בפניי תמונות בשחור־לבן מהארכיון המשפחתי, שם, לצד סבתה האופנתית מככב סבה, אליעזר בן יהודה, שעל שמו היא קרויה.

"מחמדה ספגתי את האהבה לאופנה ולצבעים ומאליעזר את האהבה לשפה. נולדתי אחרי מותו אבל חייתי בצילו", היא אומרת. בן יהודה (83), אם לארבעה, סבתא לעשרה וסבתא־רבתא לשלושה, מקדישה את חייה להנצחת מורשתו של סבה, מחייה השפה העברית. היא מסתובבת ברחבי העולם ומספרת את סיפורה של הסאגה המשפחתית המפותלת, סאגה שמתחילה אי שם במאה ה־19, כשהיא מלהטטת בין שתי השפות – עברית מדוברת ועברית בן יהודאית. "עד היום אני קוראת 'בית תבשיל' למה שאחרים מכנים מטבח. קפה זה 'קאווה', ג'נטלמן זה 'רזיף', אישה אלגנטית היא 'שפירה', ארנק הוא 'חריט' ו'יעקובית' זה ז'קט. 'אממא' זה סבתא בבן יהודאית. חמדה המציאה את המילה 'אופנה' כחלופה למילה 'מודה'. היא כינתה זאת אופנה מלשון האופן שבו מתלבשים", מבהירה הנכדה.

"חמדה הייתה האלילה שלי, אבל אני מעולם לא התייחסתי לאופנה באותה רצינות שבה היא התייחסה אליה", אליעזרה בן יהודה בביתה בניו יורק | צילום: ניצן קינן
"חמדה הייתה האלילה שלי, אבל אני מעולם לא התייחסתי לאופנה באותה רצינות שבה היא התייחסה אליה", אליעזרה בן יהודה בביתה בניו יורק | צילום: ניצן קינן

 

סיפורי סבתא

השנה היא 1904, העיתון "השקפה" מפרסם טור חדש וראשון מסוגו שעליו חתומה "שושנה לבנה", שם העט של חמדה בן יהודה. "את הטור הראשון שלה היא פתחה כך: 'זו הפעם הראשונה בימי חייה תבוא האופנה בשערי העיתונות העברית. בפחד וחרדה אני כותבת השורות האלה. מי לא ילגלג, מי לא יצחק לי, מי לא ידינני לחובה ומי יודע אם לא יחרימוני?'. היא חששה בהתחלה אבל הייתה נחושה להמשיך ומדי שבוע כתבה טור אופנה בנושא אחר", מספרת בן יהודה. "בטור אחד היא יצאה נגד שרוולים נפולים וכתבה 'איזה ריח זקנה נוטף מבתי זרוע אלה, לא נקבלם בשום אופן'. בטור אחר היא יצאה נגד כובעי נוצה וקראה להחליפם בפרחים. בפעם אחרת מתחה ביקורת על אימהות שהלבישו את ילדיהן בבגדים יקרים והציעה להן 'להלביש את הילדים באופן פשוט ומתכבס ולא לענות אותם בצעקות ובמכות על השתובבותם'. ביולי 1904, כשנודע דבר מותו של הרצל חוזה המדינה, היא קראה ללבוש שחור. 'נשים ועלמות צעירות לבשו אבלות עמוקה. כשהלב נשבר ושותת דם, יאות כי יהיה הגוף עטוף שחור. אז נדמה כאילו העולם חשך כולו – והוקל לנו', היא כתבה בזמנו".

מה אפיין את סגנון הלבוש שלה?
"היא אהבה בגדים קלאסיים ויוקרתיים, כמו שלבשו בפריז. בימים שבארץ לא היה לאנשים כסף לבגדים היא הייתה נוסעת וקונה את הדברים הכי יפים. התלבשה טיפ טופ. היא נהגה ללבוש שמלות יפות שהחמיאו לגופה העגלגל בתוספת שאל או צעיף, ועל השפתיים שלה תמיד היה ליפסטיק. היא מאוד אהבה ללבוש לבן וכתבה פעם ש'זה הגוון היותר נאה ויאות לתושבות ארצנו'. היא המליצה לשלב נעליים שחורות. היא אהבה גם את השילוב של ירוק ואדום וטענה שנעליים אפורות 'מעור או עם קישוטים, מתאימות לכול ומשוות גזרה רזה'".

איך הגיבו לכל זה בזמנו?
"אפשר לומר שהדתיות בירושלים לא אהבו את הטררם שהיא עשתה מבגדים".

מה לדעתך חמדה הייתה אומרת על האופנה של היום?
"היא הייתה מתפעלת מאוד מהתקדמות האופנה הישראלית, אבל את האופנה הזרוקה היא לא הייתה אוהבת. היה לה גם הרבה מה להגיד בגנות הקעקועים".

"אני אוהבת אופנה עכשווית, צעירה ובועטת. בעיניי באופנה של היום יש הרבה יותר תעוזה מאשר אי פעם", אליעזרה בן יהודה | צילום: ניצן קינן
"אני אוהבת אופנה עכשווית, צעירה ובועטת. בעיניי באופנה של היום יש הרבה יותר תעוזה מאשר אי פעם", אליעזרה בן יהודה | צילום: ניצן קינן

ומה הגישה שלך לאופנה?
"חמדה הייתה האלילה שלי, אבל אני מעולם לא התייחסתי לאופנה באותה רצינות שבה היא התייחסה אליה. אני אוהבת אופנה עכשווית, צעירה ובועטת. בעיניי באופנה של היום יש הרבה יותר תעוזה מאשר אי פעם ויש מגוון גדול של סגנונות. זה מרתק. אני אוהבת לעלעל בירחוני אופנה ורכילות ולהתעדכן, אני לא מאמצת הכול אבל יש הרבה דברים שכן, למשל ג'ינס עם קרעים או סניקרס, עם גרביים ארוכים או בלי. אני אוהבת צבעוניות עשירה – כתום למשל, הוא צבע שאני מאוד אוהבת. היום רואים אותו הרבה ברחובות ניו יורק אבל כבר שש שנים שהוא אצלי בארון. אני נוהגת להחליט מראש אילו צבעים אלבש בשבוע הקרוב ובהתאם לכך קובעת את צבע הלק. אני אוהבת ציפורניים ירוקות וכחולות ובכלל צבעים לא שגרתיים, גם בשיער ובעיניים. אני מאוד אוהבת להשתמש בצלליות ובמסקרה".

עברית שפה קשה

בן יהודה נולדה בשכונת רוממה בירושלים. בשכונה, שהייתה חרדית ברובה, הפתיחות האופנתית של סבתא חמדה בהחלט לא הייתה הדבר היחיד שהשכנים התקשו להכיל. "החרדים חשבו שהעברית צריכה להישאר בגדר שפת קודש ולא להפוך לשפה מדוברת אז הם הלשינו על אליעזר לתורכים בטענה שהוא מורד", אומרת בן יהודה. "מנגד, גם גדולי הציונים, כמו ביאליק, אחד העם וש"י עגנון לא אהבו את חידושיו. הם טענו שיצר בית חרושת למילים".

שמו של אליעזר הלך לפניו, גם לפני אליעזרה. "לכל ילדיו של אליעזר נולדו בנות, וכל העיניים היו נשואות אל אבא שלי אהוד, בתקווה שיוולד לו בן זכר שיקרא על שם האיש והאגדה, אליעזר בן יהודה. אבל אז נולדתי אני, בת, והאכזבה הייתה גדולה", היא מספרת. אביה החליט בכל זאת להנציח את שם אביו באמצעות בתו. ככל שבגרה, השם והמורשת הכבידו על בן יהודה יותר ויותר.

"כנערה סבלתי מהמיתוס הבן יהודאי, ידעתי הרבה התנכלויות. בבית שלנו לא דיברנו ככל הילדים כך שבבית הספר הייתי מושא ללעג. הילדים צחקו לשפתי ולמילותיי והחרימו אותי. המחנך הודיע לאבי שאם לא אדבר ככל הילדים, הוא לא יאפשר לי לסיים כיתה", היא מספרת. "הגעתי לשלב שבו רציתי לפרוק עול. לא רציתי להיות לא נכדה של, לא בת של, ובעיקר לא רציתי להיות אליעזרה בן יהודה. אז בגיל 16 הרחקתי עד לניו יורק, בחרתי לי דרך חדשה וגם שם חדש. קראתי לעצמי אלי בן".

"החלטתי לחזור לשמי המלא מפויסת ושלמה. מאז שמי הוא אליעזרה בן יהודה ואני מחויבת למורשתי בכל כולי", אליעזרה בן יהודה. צילום: ניצן קינן
"החלטתי לחזור לשמי המלא מפויסת ושלמה. מאז שמי הוא אליעזרה בן יהודה ואני מחויבת למורשתי בכל כולי", אליעזרה בן יהודה. צילום: ניצן קינן

גם סבתה של בן יהודה עברה סאגה שמית. חמדה, אחותה הצעירה של דבורה שהייתה אשתו הראשונה של אליעזר, נולדה בשם ביילה ובהמשך הוא שונה לפולה. דבורה חלתה בשחפת וכשהייתה על ערש דווי ביקשה מאליעזר לשאת את אחותה בת ה־18. "האגדה המשפחתית מספרת שחמדה, באותם ימים פולה, הייתה מאוהבת בו במשך שנים", מגלה בן יהודה. לאחר שנישאו, רצה אליעזר לעברת את שמה. את ההשראה הוא קיבל מדזירה, אהובתו של נפוליאון. "הוא עברת את דזירה (תשוקה, דב"א) לחמדה, מלשון לחמוד".

היא פשוט נתנה לו לשנות את שמה?
"חמדה אומנם הייתה אישה דעתנית ומשכילה אבל היא התאהבה באליעזר ובחזון שלו בכל נימי נפשה והייתה לעזר כנגדו. מפעל חייה היה האדרת שמו של בעלה".

איך זה בא לידי ביטוי?
"אליעזר מת עם הוצאת הכרך השישי, וחמדה הפכה את המשך הוצאת המילונים למשימת חייה. היא גייסה לכך גם את אבא שלי, אהוד, שעזב את עבודתו כמורה במקווה ישראל ונסע לחו"ל לגייס כספים מארגונים יהודיים. בשנת 1958, במלאות מאה שנה להולדת אליעזר בן יהודה, יצא הכרך ה־17 והאחרון של מילון בן יהודה".

אליעזר בן יהודה אכן נאבק על העברית אבל כיום השפה שלנו שופעת מילים לועזיות. מה לדעתך הוא היה אומר על זה?
"הוא היה מתהפך בקברו. עוד בחייו נהג להתנגד לשימוש במילים לטיניות. העדיף שנשתמש במילים מהשפה הערבית שיותר קרובה לשפתנו. בספר שכתבתי פעם תיארתי איך אני שולחת חמור לבן לקברו של אליעזר בהר הזיתים להעיר אותו, כדי שיוכל לראות במו עיניו עד כמה המילים הלועזיות הפכו לחלק מהשפה העברית. כשמדובר בסלנג ובשפת היומיום אני בטוחה שלאליעזר לא הייתה כל בעיה, אבל הוא היה מתקשה לקבל את זה שהלועזית נמצאת היום בכל מקום, כולל בעיתונות הכתובה, ברדיו ובטלוויזיה. כמה שהוא היה כועס".

מה גרם לך לחזור בך ולשנות את שמך?
"שישה ביולי 1989 היה היום ששינה את חיי לעד. הגעתי עם בעלי לארץ לרגל השתתפות בתנו במשחקי המכביה שנערכו בירושלים. עליתי על קו 405 מתל אביב לבירה. כשהגענו לצומת הקסטל בחור שישב מאחור זינק לפתע על הנהג ותפס את ההגה תוך זעקות 'אללה הוא אכבר'. כרכתי סביבי את רצועת החריט (הארנק, דב"א) עם הדרכון והתעודות וחשבתי על הרע מכול. לפחות יוכלו לזהות אותי, מלמלתי לעצמי. בתי עמדה להתחתן ורק התפללתי שאזכה לרקוד בחתונה שלה. הידרדרנו לתהום, פתאום ראיתי לשונות אש, הכול סביב התלקח. הייתי פצועה, לא יכולתי לזוז. מסביב היו פצועים והרוגים רבים. שני בחורי ישיבה חילצו אותי, והגעתי לבית החולים עם שברים בצלעות, בכתף וברגל ועם שטפי דם בכל הגוף. אחרי חודשים של שיקום החלמתי והבנתי שנולדתי מחדש, אז החלטתי לחזור לשמי המלא מפויסת ושלמה. מאז שמי הוא אליעזרה בן יהודה ואני מחויבת למורשתי בכל כולי".

מחויבת לה רק מעבר לים, או גם בישראל?
"בכל מקום. בביקורי האחרון בארץ הסתובבתי ברחוב בן יהודה בירושלים. ראיתי ילד צעיר, הצבעתי על שלט הרחוב ושאלתי אותו: 'מה כתוב כאן?' והוא השיב 'אליעזר בן יהודה', 'ומיהו היה?' הקשיתי והוא חכך בדעתו לרגע וענה 'הוא היה נביא' ואני חשבתי לעצמי שמבלי שהוא התכוון לכך – הוא צדק".