"מאז שדניאל נרצחה, אני לא יכולה להגיד שאני חיה"

"אני רואה את החטופות חוזרות וזה מטלטל אותי. אני כל כך שמחה וכל כך עצובה. מנעד הרגשות שלי הוא אינסופי. השבת החטופים מרגשת את כולנו במדינה גם כאלה שלא חוו דבר כל כך טראומתי כמוני, אבל אצלי הכל חזק יותר פי עשר. אני שמחה בשביל האימהות שילדיהן חזרו, אבל אני גם עצובה כי אני אף פעם לא אחבק את הילדה שלי".

>> מרחב לא מוגן: כשהמציאות המדממת שלנו הופכת לבידור בפריים-טיים

את הדברים הכואבים האלה אומרת הצלמת אלה וולדמן, ששכלה את בתה דניאל וולדמן בשבעה באוקטובר, שבסך הכל יצאה לרקוד ולעוף על החיים עם החבר שלה ועוד כמה חברים בפסטיבל נובה. אביה של דניאל הוא היזם ואיש ההייטק איל וולדמן, בן זוגה לשעבר של אלה. דניאל הייתה בתם הצעירה. היא נרצחה במסיבה ברעים, ביחד עם בן זוגה נעם שי.

"אני לא איבדתי את דניאל. אפשר לאבד ארנק, לא תיק. לא מאבדים ילד. היא נרצחה", מדגישה וולדמן, ומספרת כי זמן קצר לאחר מכן אימה הלכה לעולמה. "לא היה לי מקום בלב למוות נוסף, אבל אימי חייתה יותר משמונים שנה, והילדה שלי הייתה בת 25 ובסך הכל הלכה לרקוד".

"אני לא יכולה לברוח מעצמי, דניאל נמצאת בכל נים בגופי. זה כמו ללמוד ללכת בלי רגל, רק שאצלי זה ללמוד לחיות בלי לב. היום הכל מרגיש חסר חשיבות. הרבה דברים מתו אצלי"

 

"אני מרגישה שאיבדתי שני ילדים, כי נעם היה כבר חלק מהמשפחה", היא משתפת בכנות, "הוא ודניאל היו ביחד שש שנים, הם היו זוג צעיר ומדהים, והיה ברור לי שהם יתחתנו בבוא היום. הייתה ביניהם אהבה יפה ומכבדת, ותמיד אמרתי שצריך ללמד את היחסים שלהם בבית ספר לזוגות. צחקתי שהנכדים הראשונים שלי יהיו ממנה, מהילדה הקטנה שלי מתוך השלושה, אבל זה כבר לא יקרה. שניהם קבורים יחד בטבעון, וההורים שלו הם המשפחה הכי קרובה שיש לי היום. אנחנו אוכלים יחד בסופי שבוע ובחגים".

"בהתחלה חשבתי שאולי היא פצועה, אולי נחטפה, אף אימא לא רוצה לחשוב שרצחו את הבת שלה. כנראה שדניאל ונעם נהרגו במקום, אבל אני לא מאותם הורים שרוצים לדעת הכל במדויק. זה לא מנחם אותי, רק מכאיב"

 

אלה וולדמן היא אישה רבת גוונים, מוכשרת ומרתקת. כמו בן זוגה לשעבר, גם היא תורמת רבות לחברה. במקרה שלה מדובר בעבודות אמנות מעשה ידיה שהיא תורמת לעמותות ולבתי חולים, וכמו אביה של דניאל, גם היא מתעקשת לבחור בחיים למרות הכאב התהומי שאינו מרפה.

מתי ראית את דניאל בפעם האחרונה?
"חזרתי מצילומים בטורקיה שלושה ימים לפני השבעה באוקטובר, ודניאל ונעם בדיוק חזרו מטיול אופנועים בצפון יוון. התגעגעתי ורציתי לראות אותם, אבל דניאל אמרה שהם נוסעים בשישי למסיבה אז שניפגש לפני כן. נפגשנו בבית קפה בתל אביב, מקום שאני לא יכולה לעבור לידו עד היום. דניאל הביאה לי את ג'סי הכלבה שלה, ואני אמרתי לה: 'דניאלוש, אם תשתו אל תנהגו'. היא ליטפה את הכלבה ואמרה לי: 'נו באמת, את מכירה אותנו'. סיכמנו שבשבת היא תבוא לקחת אותה".

תחזירי אותנו לשבעה באוקטובר.
"התעוררתי בשש וחצי עם האזעקות. דניאל כתבה שהכל בסדר ולא לדאוג, ויותר לא שמענו ממנה. בשלב הזה ידעתי שהם נסעו למסיבה, אבל לא ידעתי איפה. כשהיא ונעם לא ענו, חשבתי שאולי הם ישנים. חברה שלי אמרה שהייתה מסיבה בדרום, אבל עניתי לה שמה יש להם לחפש שם".

"אני מרגישה שאיבדתי שני ילדים, כי נעם היה כבר חלק מהמשפחה. צחקתי שהנכדים הראשונים שלי יהיו מדניאל, הילדה הקטנה שלי מתוך השלושה, אבל זה כבר לא יקרה"

 

הם היו חמישה חברים שנסעו למסיבה. דניאל ונעם נסעו ביחד עם שחר גינדי ועמרי אחרק שנרצחו באותה שבת ארורה, ועם החבר החמישי, אלמוג סרוסי, שנחטף לעזה. סרוסי הוצא להורג בשבי, ביחד עם כרמל גת, עדן ירושלמי, אלכס לובנוב, הירש גולדברג פולין ואורי דנינו. "במשך ארבעה ימים חיכינו לתשובה", משחזרת וולדמן את הרגעים האיומים בהם לא ידעה מה עלה בגורל בתה. "הייתי בטוחה שהם מתחבאים ושנעם שומר עליה. חשבתי שאולי היא פצועה, אולי נחטפה, אף אימא לא רוצה לחשוב שרצחו את הבת שלה. איל חזר מהר מחו"ל ונסע דרומה לחפש אותם. ביום הרביעי נשמעה הדפיקה בדלת".

נסעת גם את בהמשך למקום בו הכל קרה?
"כן. ראיתי שם עשרות תרמילים על הרצפה. כנראה שהם נהרגו במקום, בתוך המכונית, אבל אני לא מאותם הורים שרוצים לדעת הכל במדויק. זה לא מנחם אותי, רק מכאיב".

את מבקרת את הקבר לעיתים קרובות?
"אני מבקרת את שני הקברים לפחות פעם בשבוע כשאני בארץ, ותמיד אחרי שאני חוזרת מחו"ל. עזבנו את טבעון והיום אני גרה בתל אביב, לא חשבתי שאחזור לשם בכזאת תדירות".

שמחת חיים בתוך העליבות

בימים אלה מציגה וולדמן תערוכת צילומים במוזיאון בקניה, בכניסה לשמורת מסאי מרה שמתעדת את המסעות שלה לאפריקה. בנוסף, היא הוציאה ספר בשם "MY AFRICAN ODYSSEY".

"הרעיון המקורי היה להציג במקביל גם בארץ, אבל אין לי מצב רוח לניחומים", היא אומרת. עד שהתערוכה תגיע לישראל, ניתן לראות מעבודותיה השונות של וולדמן גם במרכז לאסתטיקה וכירורגיה פלסטית של פרופסור אייל וינקלר בתל אביב, וגם בקריה האקדמית אונו, במסגרת התערוכה "כשהצבע הופך לטבע", במסגרתה תיעדה וולדמן נופים מרהיבים ברחבי העולם, כדבריה: "מדיונות חול בנמיביה עד שדות אורז בסין".

את מצלמת בעיקר נשים.
"אני אוהבת להסתכל על נשים, בעיני הן עמוד השדרה של החברה. פניהן של נשים מהעולם השלישי אומרות הכל, ואני רואה בהן עוצמה גדולה ואת שמחת החיים שלהן בתוך העליבות. לגבר מותר לשאת כמה נשים, בזמן שהן עובדות קשה ומפרנסות את עצמן ואת הילדים. אין להן מעמד, אבל הן יודעות למצוא את היש בתוך האין בזמן שהן סוחבות אבנים כבדות, עודרות באדמה ומכינות אוכל עם תינוק על הגב. אני מצלמת קבוצות אתניות שונות גם במקומות בהם מייצרים פחם, העיניים שלי שורפות ודומעות, ואצלן ככה נראים החיים".

יש צילומים שאת אוהבת במיוחד?
"אני אצטט לך את זיו קורן – שלמדתי ממנו הרבה ואני יוצאת איתו למסעות צילום בחו"ל – ואגיד שהצילומים שאני הכי אוהבת הם אלה שעדיין לא צילמתי. אני קשורה לכל הצילומים שצילמתי, אבל בבית שלי אין אף צילום כי אני לא יודעת איך לבחור אחד מכולם".

וולדמן, ילידת אוקראינה, עלתה לארץ בגיל 9. "כל הילדות והנערות שלי רציתי להיות שייכת, להיות ישראלית כמו החבר'ה הצברים. עשיתי הרבה מאמצים – הקפדתי על עברית טובה, הדרכתי בצופים, החברים שלי היו ישראלים. אחרי שדניאל נרצחה ושכלתי ילדה, מישהו אמר לי אין משהו יותר ישראלי מזה. זה הרגיש כמו סטירת לחי. לא ככה רציתי להיות שייכת לפה".

"אני חוזרת לאפריקה, כי לחוויות ולמפגשים האנושיים שם אין תחליף. כשאמות, אין לי עניין שהסרט של חיי יהיה יפה, אלא שיהיה מדהים – ואני עובדת קשה בשביל זה. זה אומר לחיות לפעמים בתנאים לא תנאים, חם לך מזיעה ומסריח לך"

 

את איל וולדמן היא הכירה במהלך השירות הצבאי בגולני. "שנינו באנו מבתים רגילים. אני הייתי פקידת לשכה והוא היה מד"ר. היינו חברים שלוש שנים והתחתנו", היא מספרת. שניהם למדו בטכניון וגרו שנים בטבעון.

אלה היא ביוכימאית קלינית בהשכלתה, סיימה תואר שני בהצטיינות בטכניון, עבדה שנים במחקר בנושא קרישת דם, והמשיכה כמרכזת מחקרים קליניים במחלקה ההמטולוגית בבית חולים רמב"ם בחיפה. בשלב מסוים עברו אלה ואיל לעמק הסיליקון בקליפורניה בעקבות עבודתו, עם שני ילדיהם הגדולים: שרון (36), מתגוררת בישראל; וגיא, (33), שחי בלונדון. דניאל, שחייה הגיעו לקצם בגיל 25 הצעיר כל כך, נולדה בקליפורניה והמשפחה חזרה ארצה כשהייתה בת 4.

איל וולדמן, כידוע, הוא המייסד של ענקית הטכנולוגיה "מלאנוקס", שהיה הבעלים, היו"ר, הנשיא והמנכ"ל שלה במשך 21 שנה. לפני חמש שנים, מכר אותה במעל 7 מיליארד דולר. כשנתיים לאחר החזרה ארצה, כעבור עשרים שנות נישואים, החליטו איל ואלה להפריד כוחות והתגרשו.

"התגרשנו כשדניאל הייתה בת שש", היא אומרת, ומספרת על יחסיה עם בן זוגה לשעבר. "איל בשבילנו לא היה מנכ"ל או מנהל, הוא היה אבא ובעל, ובן אדם שמה שקרה כואב לו בדיוק כמו לי. נפרדנו כי אנשים משתנים, הרצונות והצרכים משתנים, אבל כל השנים הקפדנו להיות ביחסים טובים – ולא רק בשביל הילדים".

איך הגירושים השפיעו על הילדים?
"עשינו כל מה שיכולנו כדי שהם לא יפגעו, אבל אני לא יודעת מה הם היו אומרים מול הפסיכולוג. היחסים הטובים כל השנים עשו לנו את החיים יותר קלים. אני אומרת לאיל שנוכחותו ביקום נותנת לי ביטחון, ואני יודעת שהוא יוריד בשבילי את הירח ואת הכוכבים. אנחנו משפחה, ואין מישהו שמכיר אותו כמוני. היום אני לא בזוגיות ולא מתערבת בחיים שלו. אני חיה את חיי והוא את חייו, ומעבר לכך זה לא עניין של אף אחד".

משהו ביחסים שלכם השתנה בעקבות הטרגדיה המשותפת?
"מן הסתם אנחנו מבלים יותר יחד, כי יש אירועי הנצחה שקשורים לדניאל. דניאל רקדה הרבה שנים, ובבית הספר למחול בו רקדה החליטו לעשות מופע שנתי לזכרה. בגיל צעיר היא חשבה שתהיה שחקנית וסיימה תיכון במגמה לאמנויות הבמה, אבל בסוף היא בחרה בעיצוב פנים. איל אמר לי שלכל החברים שלנו יש נכדים ורק לנו אין, אז עניתי לו שיחליף חברים, זה יותר קל. הילדים שלנו חיים את החיים, סיימנו לחנך אותם. אנחנו רק צריכים לעמוד לצידם".

אל עולם הצילום הגעת בהצתה מאוחרת. איך זה קרה?
"הרבה דברים קורים לנו בלי כוונה, וזה מה שקרה לי. כשגרנו בקליפורניה הפכתי לצלמת המשפחתית, אבל לא חשבתי שזה יהפוך למשהו מעבר לזה. אבל לפעמים בחיים נפער סדק, ואחריו נפתח עולם. כשחזרנו לארץ, ראיתי פרסום על נסיעת צילום לדרום אתיופיה כדי לצלם שבטים אבודים. נרשמתי. זו הייתה פעם ראשונה שנסעתי בקבוצה מאורגנת, נסיעה ששינתה לי את החיים, וכל הצ'אקרות נפתחו לי שם אחרי שנחשפתי לדברים שלא ידעתי על קיומם. חזרתי עם משם שתי תובנות".

"פניהן של נשים מהעולם השלישי אומרות הכל, ואני רואה בהן עוצמה גדולה ואת שמחת החיים שלהן בתוך העליבות. לגבר מותר לשאת כמה נשים, בזמן שהן עובדות קשה ומפרנסות את עצמן ואת הילדים"

 

שתפי.
"האחת היא שאני רוצה לראות את העולם מקרוב – לגעת, להריח, להסריח וממש להיות בתוך זה. לא דרך נשיונל ג'יאוגרפיק בטלוויזיה. והשנייה: אני צריכה ללמוד צילום ולשלוט במצלמה. באותם ימים עוד עבדתי קשה ברמב"ם והיו לי ילדים בבית, אבל עם הקורסים בצילום גדל התיאבון. רציתי להגיע לעוד מקומות ולחוות עוד חוויות, עד שבאיזשהו שלב הרגשתי שאי אפשר גם וגם. עזבתי את העבודה התובענית בבית החולים, והצילום הפך אצלי דרך חיים. התחלתי לנסוע ולצלם בעלי חיים במקומות מיוחדים באוגנדה, בקמצ'טקה ובקוטב הצפוני. דניאל צילמה יחד איתי, זה היה זמן האיכות שלנו יחד, והיא אפילו זכתה בפרס על צילום. היא הייתה הפרטנרית הכי טובה שיכולתי לבקש".

"בתכלס, כשהיא נולדה לא היה לי זמן בשבילה", אומרת וולדמן בפתיחות, "היא התחנכה עם אחיה הגדולים והייתה מאוד עצמאית, ואני שלמדתי הנחיית הורים במכון אדלר, נתתי לה חינוך אדלריאני. איתה כבר הייתי בוגרת ופחות היסטרית. היא הייתה ליידי אבל גם טום בוי, ג'דה, לא מפונקת, ילדה שאהבה מאוד טבע ובעלי חיים. היא הייתה הילדה הכי כיפית, הכי איזי גואינג, ותמיד עם חיוך שלא יורד מהפנים".

את מרגישה באיזשהו מקום שהצילום הוא מפלט מהאובדן הנוראי של דניאל?
"מסביב אומרים לי 'את חזקה'. החיים שלי מאוד מלאים, אני מוקפת בחברים ועסוקה עם הצילומים, אבל אני לא יכולה לברוח מעצמי. דניאל נמצאת בכל נים בגופי. כשאני מצלמת אני עסוקה, אבל מספיק שאני רואה קשת בשמיים – ולא משנה אם בארץ, באפריקה או בטיבט – אני בוכה. זה כמו ללמוד ללכת בלי רגל, רק שאצלי זה ללמוד לחיות בלי לב. אני לא אוהבת את החיים האלה, לא בחרתי בהם. אני מתגעגעת לעצמי של פעם, אבל אני קמה, עושה, מתלבשת, יוצאת ונוסעת. אני מתפקדת אבל לא יכולה להגיד שאני חיה. היום הכל מרגיש חסר חשיבות. הרבה דברים מתו אצלי. ברגיל אני אישה חמה, רגישה ומוחצנת, מה שרואים זה מה שיש. זה השתנה".

"אני צריכה ללמוד לחיות מחדש", היא אומרת, "אין חזרה גנרלית לחיים האלה, ובתוך הכאב, העצב והיגון, צריך למצות את הדברים הטובים כי אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר. אני רק מבקשת שהילדים שלי יהיו בריאים ומאושרים. ועדיין, מעצמי אני לא יכולה לברוח. דניאל איתי בכל נשימה שאני נושמת".

וולדמן חיה על הקו, ויוצאת למסע צילום בתדירות של פעם בחודש. "אם זה היה אפשרי הייתי נוסעת יותר, אבל יש לי כאן אבא שאני מטפלת בו. חזרתי לאחרונה מצילומים בהודו, ובשבוע הבא אני טסה לצלם בלאוס ובוויאטנאם. אני אוהבת בעיקר לוקיישנים בעולם השלישי, ואת אפריקה בפרט. אני חוזרת אליה שוב ושוב, כי לחוויות ולמפגשים האנושיים שם אין תחליף. כשאמות, אין לי עניין שהסרט של חיי יהיה יפה, אלא שיהיה מדהים – ואני עובדת קשה בשביל זה. זה אומר לחיות לפעמים בתנאים לא תנאים, וכשאין מלון בדרכים את ישנה בחוץ או באוהל, חם לך מזיעה, מסריח לך ויש אוכל שאת לא אוהבת. אני משקיעה בזה הרבה מאמץ, גם פיזי".

זה נשמע עסק מאוד יקר.
"הנסיעות עולות כסף, אבל זה פחות יקר ממה שחושבים. כשאת מגיעה לכל אותם מקומות רחוקים מהציוויליזציה, אין על מה להוציא כסף, אולי על קולה. אם אני צריכה לבחור בין אפריקה או פריז, אז אני בעד אפריקה בלי שום ספק. אני יכולה לאכול במסעדת מישלן, אבל אני תמיד מעדיפה שווארמה ופלאפל".