אלבניה הולכת מערבה

הירשמו לניוזלטרים של ifeel, וכל הכתבות הכי חמות בדרך אליכם

רק בשדה התעופה, בתור לצ'ק-אין, הבין א' שאנחנו נוסעים לאלבניה. "התבלבלתי", אמר א'. "בעבודה סיפרתי שאני טס לארמניה, ואף אחד לא הבין למה. עכשיו, כשאני אגיד להם אלבניה, הם בכלל יחשבו שהשתגעתי". כולנו הנהנו בהבנה, שהרי למען האמת היינו כולנו בדרכנו למקום שלא ידענו עליו כמעט דבר, למדינה שלא היתה מעולם ברשימת היעדים הנחשקים שלנו לטיול.

ההחלטה לנסוע לאלבניה נפלה במקרה וברגע האחרון. רצינו לנסוע לגאורגיה, שהפכה בשנים האחרונות, ובצדק, ליעד אטרקטיבי למי שחיפש גיוון לאופציות הנדושות של פרובנס, טוסקנה והאלפים המושלגים. אבל אז פרצה המלחמה, והיה צריך להחליט על תחליף קרוב ומיידי. מישהו המליץ על אלבניה. הוא אמר שהיא מרהיבה בנופיה הפראיים, מלהיבה באנשיה הפשוטים והלבביים, ובעיקר חפה ממסחור. אלבניה היא עולם שלישי בלב אירופה, הוא הבטיח לנו, חמש דקות מאיטליה ולפחות אלף שנות אור מצרפת. השתכנענו.

הרי כבר שנים אנחנו חורשים את היבשת הקטנה והקרובה למקום מגורינו, ותמיד פוסחים על אלבניה. מכירים על בוריה את אירופה הקלאסית, טועמים את שוליה הרחוקים קצת יותר, משוודיה בצפון ועד פורטוגל במערב, מציצים בזו אחר זו למדינות שהיו פעם מעבר למסך הברזל ומגלים אפילו את רסיסיה של ברית המועצות לשעבר ושל יוגוסלביה לשעבר. אבל אלבניה? על אלבניה לא חשבנו. כמעט כמו סמטה קטנה ואבודה או בית חבוי ודהוי שהסתתרו שנים בחצר האחורית, נעלמים מאחורי הרחובות הסואנים והעליזים שבהם פסענו שוב ושוב. ידענו שהיא שם, אבל לא חשבנו שיש סיבה טובה להגיע אליה.



תרנגולות בחצר מלון הבוטיק

המתנו בנמל התעופה בבודפשט לטיסת ההמשך שתיקח אותנו לטיראנה (Tiranë), בירת אלבניה. ציינּו לעצמנו בתמיהה שאנחנו די לבד בהמתנה הזאת, עשרה ישראלים, שני הונגרים ואלבני אחד. כשהגענו למטוס הבנו למה. הטיסה הבינלאומית מבודפשט לטיראנה עמדה להמריא במטוס דו-מנועי זעיר, עם שני פרופלורים מרעישים ו-16 מקומות ישיבה. אחרי שעה וחצי, בלי דיילים ובגובה נמוך, נחתנו בשדה ריק מאדם, למעט חמישה פקידי הגירה שהמתינו רק לנו, וטיפלו בנו בהקפדה אך במהירות יחסית, מביטים בסקרנות ביצורים הלא אופייניים שהגיחו באמצע הלילה. תיירים.

תיירים של ממש. לא אנשי עסקים, לא קבוצה מאורגנת שמחפשת להשתזף בזול באחד מחופי הים האדריאטי. סתם תיירים רגילים, שבאים לטייל, להכיר, לצלם, לחוות. החותמת הוטבעה בדרכון ברוב טקס והדר. הרגשנו כמעט כמו קולומבוס שמגלה עולם חדש. ברוכים הבאים לאלבניה, או כפי שהיא נקראת בפי תושביה: שקיפריה (Shqipëria), ארץ העיטים.

הלילה הראשון במלון בוטיק נעים ומפנק בטיראנה לימד אותנו משהו על נקודת המעבר ורוחות השינוי הנושבות במדינה שהיתה עד לא מזמן בית כלא לתושביה ואניגמה מוחלטת כלפי חוץ, מדינה שפותחת לנו עתה אט-אט צוהר אחר צוהר ומגלה עד כמה הפסדנו אותה בשנים ארוכות של התעלמות שנכפתה עלינו ועליהם.

מלון הבוטיק נדחס לו בקושי בתוך סמטה צדדית, מוקף בבתים מתפוררים מכל כיוון, עם רשת מסועפת של חוטי חשמל מאולתרים תלויים בין הגגות ותרנגולות שמתרוצצות חופשי ברחוב ומקרקרות בשעת בוקר מוקדמת. המלון נראה כאילו מישהו שתל אותו שם בטעות, לא קשור, לא ממש שייך.

צבעוניות צעקנית שמנסה להסתיר

בבוקר, ביציאה מהמלון, הבנו שהמלון הזה אינו יוצא דופן. הוא חלק ממאמציה של אלבניה לדחוק את העבר הארור שלה, לכסות על הבושות ועל הכיעור שהותיר אחריו השלטון הקומוניסטי, ולפנות מקום לשפע, לכסף, לתיירות ולקדמה. להיות אירופה. במרכזה של טיראנה הבירה נצבעו בנייני העיר בקוקטייל עליז מדי של צבעים צעקניים, המנסים לשווא לכסות על האפור שהיה שם קודם, ואלה יוצרים קקופוניה מוזרה שנראית פחות כמו תכנון עירוני ויותר כמו ציור של ילד שהשתדל לחסל בבת אחת את חפיסת הצבעים שלו.

את הפרויקט יזם ראש העירייה, צייר חובב בעצמו, שהצליח לקבל את הצבעים כתרומה נדיבה מגרמניה. ברגע הראשון הנטייה הטבעית היא להתנשא וללעוג, אבל איכשהו מצאנו את עצמנו מחייכים בהבנה, נופלים שבי בקסם המקום, בנאיביות שלו. האלבנים רואים עכשיו שחר של יום חדש, של דמוקרטיה, של חיי חופש. ואנחנו, התיירים המעטים, מוזמנים לחוות איתם יחד את הגילוי המרעיש הזה.



את הסמל המובהק ביותר לעידן הארור הזה הם מוצאים במאות אלפי בונקרים שנבנו ופוזרו בתקופתו של הודג'ה תחת כל עץ רענן. 500 אלף בונקרים, הם טוענים, וגם אם מדובר בהגזמה מסוימת, אי אפשר שלא להבחין בכיפות הבטון המכוערות האלה מציצות אלינו מכל פינה, בעיר ובכפר, בודדים או בקבוצות של עשרות, אנדרטאות מגוחכות ועצובות המתעדות את רצונו של רודן רדוף ופרנואיד להגן על עצמו ועל חייליו בעת פקודה. האיש הזה, שעצר במשך עשרות שנים את התפתחותה של המדינה שלו, דאג לבנות בונקר לכל חייל, והשאיר אחריו מאות אלפי מצבות, עדות אילמת לתקופה שהאלבנים רוצים כל כך לשכוח.

וכך, לצד מלונות הבוטיק הנדחקים בין הבתים המתפוררים, והבניינים המכוערים שנראים כמו פרסומת ישנה לצבעי טמבור, משתוקקים בני שקיפריה לפוצץ את חצי מיליון הבונקרים האלה או לפחות לכסותם בפרחים ובצמחייה. הם רוצים, באיחור של שישים שנה, להתחבר לעולם.

לפני שאילי הנדל"ן יסתערו

ברחוב הראשי של ביירם צורי (Bajram Curri) ניסה מוכר עייף להעמיד מחדש שורה של בובות פלסטיק נטולות ראש וצוואר על המדרכה שבכניסה לחנות הבגדים שלו. כל בובה דגמנה זוג מכנסיים דהוי, משהו שהזכיר למבוגרים שבנו את ימי הזוהר של שנות החמישים ושל אופנת "אתא" הלוהטת.

הבובות הופלו לרצפה, שלא במזיד יש להניח, על ידי פרה תועה שחלפה לאטה ברחוב הראשי של העיירה הקרויה על שמו של לוחם נודע. המקומיים דרשו מאיתנו בתקיפות שלא לצלם את הפרות שצעדו ברחוב ללא מפריע. מישהו טען שהן קדושות. אני הרגשתי שהם פשוט מתביישים במחזה. הם רואים טלוויזיה, הם קוראים עיתונים, הם יודעים איך נראים רחובות ראשיים באירופה, ולא רוצים שהתיירים נשואי הפנים יחזרו לארצותיהם המפותחות ויספרו שבלב היבשת ישנה מדינה שבה פרות ובני אדם חיים יחד על אותה פיסת אדמה.

ואנחנו דווקא רצינו לספר שביירם צורי היא נקודת מוצא לטיול באחת משמורות הטבע העלומות ביותר והיפות ביותר באירופה – עמק וַלבונָה (Lugina e Valbonës), הנפרשת משני צדי נהר באותו שם, שבו זורמים בעוז מי קריסטל שקופים, המתפתלת בינות לאלפים המושלגים של ארץ הררית יפהפייה, בתוך יערות ירוקים וכפרים קטנים שבני המקום מעבדים בהם את האדמה בידיים.



ורצינו לספר גם על הדרך המתפתלת לאורכו של נהר דרין (Drin) השחור, ועל השיט בנהר בנופים ובנקיקים שנראים כאילו הועתקו מגווילין החד-פעמית של סין; רצינו לספר על גשרי חבלים דקים שנמתחים מעל נהרות רחבים ושוצפים ועל אינספור נקודות התצפית שמהן נגלים לעין נופים נפלאים שאינם נופלים מאלה של הפיורדים בסקנדינביה או מעברי ההרים בנפאל, למעט העובדה ששנים ארוכות תייר לא היה יכול לראותם, ועדיין, בגלל חוסר המודעות, מעטים התיירים שיוותרו בשבילם על עוד טיול מוכר בשווייץ או בצפון ספרד.

רצינו לספר על אלבניה שמציעה למטייל חובב הטבע והנוף קוקטייל משכר של נוף פראי, מגוון ועוצר נשימה. על ארץ הררית שיש בה שפע מעורר קנאה של מים, על אלבניה שמתפתלת בדרכי עפר ציוריות ומאכלסת קשת רחבה מאין כמוה של צמחייה ובעלי חיים, על ארץ לא נודעת שמחכה לכם בזרועות פתוחות עם כפריים חייכנים ומסבירי פנים ואוכל מקומי לא יומרני וטעים במחיר פרוטות.

רצינו לספר לכם על ארץ מרתקת ואמיתית, רגע לפני שאילי הנדל"ן יגלו אותה ויסתערו, דקה לפני שכבישי האספלט יקצרו את דרכיה ורשת של מלונות בוטיק ומועדוני יוקרה ואטרקציות של סקי וסנפלינג וטרקטורונים יהפכו אותה לעוד יעד אירופי שבו אתה משלם הרבה כסף על מעט יופי מקורי וטבעי.

בחלק השני של הכתבה: המשך הטיול באלבניה, הכולל גם השתתפות במסיבת חתונה מקומית בעיר פשקופי»

 

מתוך: מגזין מסע אחר

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה

הכתבות שירתקו אתכם אל מסך המחשב עכשיו ב-Twitter ובפייסבוק