לצחוק ולבכות: "איפהתלכי" הוא דוקו קטן וגדול מהחיים

ג'יזל אלמקייס (85) ורינה אקיאן (84) הן שתי חברות הכי טובות, שפונו מבתיהן בשדרות אחרי השבעה באוקטובר. ביחד וכל אחת בדרכה מנסה לעבד את הכאב, להתמודד עם הגעגועים למשפחה ולבית ולהתאקלם לחיים החדשים שלהן בעיר הגדולה, תל אביב. בעבודת צוות רגישה עם המוטוריקה העדינה שבעדינות של הבמאי איתן כהן, שזה סרט הביכורים שלו והצלם בן לוי, שכל פריים שלו נועד שיתעכבו עליו, נולד הדוקו "איפהתלכי" – יצירה מקורית, מצחיקה ונוגעת, שמקפלת את הלב לארבעה חלקים שווים. 

כמעט התרגלנו שההתייחסות התקשורתית ממרקרת בדרך כלל את המשפחות המפונות, שנעקרו מבתיהן וחיות ללא ספק בתנאים קיצוניים; הצפיפות בחדרי המלון, הזוגיות והמרקם המשפחתי שנפגע וחיי היום היום שנלקחו מהם וזיעזעו את איכות החיים שלהם, לצד הטרגדיה הקשה מכל. ב"איפהתלכי" זו הפעם הראשונה שיש התייחסות לנשים בגיל השלישי, בנות 80 פלוס, שעוזבות את הבית שלהן, את ההרגלים שכל כך טמועים בהן, וכמה קשה לשנות אותם בגילאים האלו, והן מפונות בגפן לחדר במלון בעיר זרה. 

ג'יזל ורינה יוצאות מהגבולות של עצמן, לוקחות את הלימון המר והיבש ביותר, שהן קיבלו בעל כורחן והופכות אותו לערק לימונים צונן, שתופס קצת את הראש. הן עושות את תל אביב עם מקל הליכה – בין טבילת רגליים בחוף הילטון, לגלידה מול הים או לקפוצ'ינו מול ריקודי העם. המאורעות הקשים והטרגדיה הנוראית חוזרים אליהן בפלאשבקים, כשהן בדרכן לחדר מסיבוב בעיר ופתאום נתקלות בשלט של החטופים או בלילה במיטה, כשהמחשבות צפות והזיכרונות המסויטים זוקפים את ראשם.  

"החברות בין השתיים היא נביעה טהורה של אהבה; שתי אלמנות שעם כל מיליון הנכדים והנכדות, בסוף יש להן אחת את השנייה, בסוף החברות מנצחת גם את מחבל הנוח'בה האכזרי ביותר וזה מפעים ושובה לב"

 

החברות בין השתיים היא נביעה טהורה של אהבה; שתי אלמנות שעם כל מיליון הנכדים והנכדות, בסוף יש להן אחת את השנייה, בסוף החברות מנצחת גם את מחבל הנוח'בה האכזרי ביותר וזה מפעים ושובה לב. גם לתל אביביות מביניכן, הסרט יגרום לכן להתאהב בעיר מחדש, עם כל התמ"א וסאונד העבודות בכביש מחריש האוזניים, הסרט מוצג מזווית חיצונית, שמאפשרת דרכה לראות את כל מה שטוב ויפה וחי כל כך בעיר הזאת. בלי ספוילרים, החלק האחרון שסוגר את הסרט, ההתרה, הסצנה שבה ג'יזל ורינה נוסעות על הקלנועית, לכמה רגעים בודדים נדמה שהן התלמה ולואיז של גיל הזהב – מינוס בראד פיט, אבל מי סופרת.