אין אלטרנטיבה במזרח הרחוק

הדבר השני הכי גרוע בלהיות מוסיקאי (הראשון הוא הצורך לסחוב את הקונטרבאס שלך – וזו הסיבה לכך שהוא עתיד להיות החוליה הנכחדת הבאה באבולוציה של כלי הנגינה), הוא ריטואל קביעת החזרות החוזר ונשנה. לאחר ניסיונות תאום מפרכים של תאריך ושעה נוחים לכל חברי ההרכב, אתה מתקשר לחדר החזרות החביב עליך ומגלה שלהקה אחרת כבר הזמינה את המקום בזמן הזה. אם תהיתם פעם איך קרה שקונספט הטריו תפס כל כך במוסיקת הפאנק רוק אז זאת הסיבה – אידיאולוגיה של חוסר רצון בהתעסקות מיותרת בבירוקרטיה של קביעת חזרות. האסתטיקה המוסיקלית באה רק אח"כ.

אז באמת שאין מה לקנא במי שהיה צריך לתאם חזרות לקבוצת גוטל בוטל. ביום חמישי הקרוב (14 בפברואר) יעלו לבמה בבארבי ת"א לא פחות משתי גיטרות, באס, תופים, צ'לו, קלרינט ובטח עוד כמה ששכחתי – משהו כמו עשרים אלף איש בהערכה גסה. הפקת ענק במונחים של להקות אינדי מקומיות והרבה יותר לאס וגאס מת"א.

מגוטל בוטל למוטי פנאן

אבל נחזור רגע כמה שנים לאחור – אל "מופע החיים של גוטל בוטל", המופע הראשון של קבוצת ק.ג.ב, המספר את סיפור עלייתה של ישות ניהיליסטית בשם גוטל בוטל ממעמקי תהומו של נתי אורנן אל השתלטות עוינת על נפשו המרוצצת.
קהל המעריצים ההולך וגדל של הקבוצה נותר אחוז צמרמורת בתום עוד מופע רגשי טעון וסוחט אמוציות, ומצפה לדיסק הממאן להגיע. במקום זה משקיע "מופע החיים" את מרצו במופע חדש המציג לאומה דמות אלטראגו נוספת של אורנן- "מוטי פנאן", לא פחות מראש צוות צופי רמת גן.

מוטי הישראלי התמים ואוהב הבריות יוצא למסע רוחני בהודו. בסוף המסע הוא חוזר אל אהובתו שבארץ ומגלה שזו התחתנה לה עם מוכר הסביח מרחוב נגבה, מן משל לאומי שכזה, אם תרצו, העוטף את חוויית הכתיבה האישית והחשופה עד כאב של אורנן.

הטוטאליות הכאוטית והאינטימית של "מופע החיים של גוטל בוטל" מוחלפת ב"מוטי פנאן" בחוויה לא פחות טעונה אך דינאמית יותר וטעונת רצינות טנטטיבית מועדת לפורענות.
אם התעוררה בכם איזושהי סקרנות או תהייה בקשר לבריאותו הנפשית של מר נתי אורנן, אז, כמו שאמרתי: חמישי, 14.2, בבארבי ת"א.

איש אלטרנטיבי בנפאל

ואם כבר מסעות להודו, אז הנה כמה רשמים מסצנת המוסיקה התוססת של הודו ונפאל. ביקום המוסיקה האלטרנטיבית קטמנדו קיימת על המפה רק כנקודת ציון פרספקטיביונית לכך שאם אתה חובב Pאנק, אז קיימים מקומות הרבה יותר גרועים בשבילך מתל אביב.

במקבילה הנפאלית לאיסט וילג' הניויורקי ולפלורנטין בת"א-הטאמל, רוחש לו סגנון מוסיקלי אחד בלבד ואפל במיוחד- קאוורים לרוק קלאסי.
אם תשאלו נפאלי האם הוא שמע על הסקס פיסטולס, הוא יחשוב שזה סוג של באדי מסג' חדש לתיירים. אבל אם רק תזכירו את האיגלס, לא תעבור יותר משנייה לפני שיתפשט לו חיוך גדול על הפרצוף והוא יתחיל לפזם את הוטל קליפורניה.

אומש מהרג'ן, סוחר בגדים בלב האזור אוהב במיוחד את השיר מהטיטאניק של סלין דיון, הוא עוזר לו להעביר את השעות המתות בחנות. לשאלה אם יש משהו קצת יותר רוקי שהוא מתחבר אליו הוא עונה- "בריאן אדמס".

לחפש איזשהו לינק למוסיקה אלטרנטיבית בטיול למזרח הרחוק יכול להיות חוויה סיזיפית משהו, והתיאוריה שההודים לא מחוברים מספיק למיניות שלהם כדי להתחבר לסגנון המוסיקה הזה נפסלת כמעט על הסף, כי בתאילנד, שם הזנות היא לא רק מקצוע אלא דרך חיים, הסיפור חוזר על עצמו כמעט במדויק, רק עם ליידי בויז ססגוניים שעושים עיניים לסוטים גרמנים עשירים ברקע.

מחכים להפסקה בהפסקה

מיליון שעות באוטובוס לאיזשהו כיוון מקטמנדו רוחשת לה ורנאסי, בירת המוסיקה של הודו. המוני הודים טרופים ומקוצרי נוירונים מחום לא רציונלי בעיר שבה גם אם יש לך וינטלטור וחיבור לחשמל, הם לא ממש יעזרו לך כשהשמש מלהטת ואתה רוצה למות, כי בדיוק עכשיו
יש הפסקת חשמל כוללת בכל האזור. לפעמים יש הפסקה בהפסקה אבל זה תמיד מאוחר בלילה כשאתה עסוק בלקלל את היתושים חסיני קרם ההגנה, גאוות וורנאסי, שמתחרעים עליך.

– מתי יחזור החשמל?
– אולי מחר, אולי מחרתיים

מה שאומר בעצם בהודית מדוברת: לפחות שבוע.
המוצא היחיד שנותר הוא ללכת לקבור את הראש בגנגס ביחד עם שאריות מכל מיני גופות שלא נשרפו עד הסוף במשרפת הגופות הקרובה ולחכות שהחום יעבור.



לעולם לא תנגן כמו הודי!

רוב הישראלים באזור קונים סדינים מועדים לפורענות אצל אסי מוורנאסי, הודי חביב שכבר מדבר עברית טוב יותר ממני ומכם ביחד. כמה רחובות ממנו שוכב על הרצפה חצי מעולף, הודי עם שקית, מה יש בשקית? גראס לתיירים, חומר לא ממש מומלץ.
בדרך אליו אני נתקל במקרה בסטפן, גרמני חביב שפגשתי כמה שבועות קודם לכן
בוואשישט. מסתבר שהוא גר בעיר כבר חודשיים ושוקד על לימודי הסיטאר שלו אצל גורו ג'י מקומי, כך קוראים שם למורה למוסיקה.

למעשה, כל מערבי הנמצא בעיר הזאת יותר ממה שמצריך ביקור מנומס, כנראה נמצא שם לצרכי מוסיקה. במקום לנגן חצי שנה על גיטרה ולהקים להקת קצב הם בוחרים להיטפל למוסיקה הודית, שכמו כל דבר אחר בהודו שונה ב-180 מעלות מבסיסה למקבילה המערבית. כלומר, מה לעשות?! לא באינסטינקטים שלנו – גם אם שרפת כמה שנים טובות מהחיים שלך בלימוד טבלה או סיטאר, עדיין רוב הסיכויים שלעולם לא תוכל לנגן כמו הודי. זה אפילו לא עניין של טכניקה, אלא של תפיסת מציאות, וגם אם אתה בהודו
כבר חצי שנה וכבר שותה את המים שלהם ועדיין לא קיבלת טיפוס, אתה עדיין סטפן הבלונדיני מהמבורג וכדאי מאוד שלא תשכח את זה.

אבל לכל אחד דרך משלו להתמודד עם החום –
"אני אמור לחזור לפה לארבעה חודשים בכל שנה בשנים הקרובות, זה חלק מההסכם עם הגורו ג'י שלי, אחרת הוא לא היה מקבל אותי" הוא מספר לי. "טוב, לפחות הרבה יותר זול פה מאשר בגרמניה", אני עונה לו ועולה על ריקשה ל"אסי גת'", לשתות קפה בבאסטה של קאשי ולצפות בעדר הבפאלו המעוות יורד לטבילה היומית שלו בגנגס.

בסוף פגשתי כמה יפנים שהמליצו לי על שינה רינגו, המקבילה היפנית לקורטני לאב, לדבריהם. כן או לא, תגידו אתם.
ובמדור הבא – Pאנק יפני אמיתי