"בחרתי לא לגור בתל אביב ואני מאמינה שזה השאיר אותי שפויה". מה אילנית לוי למדה על החיים?
מתכננת להביא ילד עם אלירז, מפחדת מהזרקות בפנים, מפנטזת לשיר במחזות זמר ומחכה לרגע שהפרנסה שלה לא תהיה תלויה באחרים. אילנית לוי מגלה מה למדה על החיים. פרויקט מיוחד ליום העצמאות ה-70
אילנית לוי (36), דוגמנית, שחקנית ומנחה. אימא לליאם (15) ולאלין (12), מאורסת לאלירז שדה. גרה ברחובות
"אני אימא שונה מאימי. בבית הורי לא באמת דיברו עם הילדים. לא יכולתי לדבר עם אימא שלי על ענייני בנות. ידעתי למשל, ששאלה על המחזור החודשי תביך אותה. גדלתי במשפחה של פעם, הבית היה פרימיטיבי, הייתה המון צניעות. אני הקטנה מבין חמישה אחים, גרנו בדירת שני חדרים: חדר ילדים וחדר הורים. אנחנו הילדים גידלנו את עצמנו. הדבר החשוב היה האוכל, המקרר תמיד היה מלא. כילדה לא הרבתי להביע רגשות. במקום זה המצאתי סיפורים, וכשאת משקרת את מסתבכת ומתחילות צרות. אז הפכתי לאימא מאוד אסרטיבית, אני לא מפסיקה לדבר איתם על הכול ורוצה שתמיד יספרו לי את האמת. הילדים שלי יודעים שגם אם הם עשו משהו לא בסדר, גם אם בסוף אכעס, אני קודם כל אהיה שם בשבילם".
"גיליתי את עצמי דרך הילדים שלי. בגיל 21 נהייתי אימא. אני לא מכירה את עצמי כאדם בוגר בלי ילדים. נכון שיש עבודה שמביאה סיפוק ועניין, אבל עדיין, להיות אימא זו העבודה העיקרית שלי. גם בימי צילום המוח שלי עסוק בילדים, בשיעורים, בחוגים. חינוך ילדים בעיניי מתחיל מדוגמה אישית, ילד סופג את מה שהוא רואה אצלך".
"בבית שבו גדלתי לא היה דבר כזה שקוראים לו גירושין. אצל הוריי המילה גירושין הייתה קללה. אני זוכרת כילדה את אימא שלי לוחשת לי על מישהי ברחוב 'היא גרושה' כאילו היא מצורעת. בסוף אני התגרשתי. גירושין זה דבר לא נעים ופחות מקובל עליי אבל לא היה בי שום פחד מהלבד, ידעתי שאסתדר. אין לי בעיה של מחויבות, אין לי אישיו עם חתונה, אני לא אנטי, זה מקסים בעיניי וזה אחלה טקס. פרק ב' פחות מפחיד מפרק א' כי בפרק א' הולכים אל הבלתי נודע".
"אני מאמינה שאלד שוב. לאלירז אין ילדים משלו, אז ברור שיש מחשבות. אומנם זה לא פשוט לגדל שוב תינוק כשהילדים כבר גדולים, אבל בעזרת השם – זה יקרה".
מה למדתי על החיים? 7 נשים מ-7 עשורים שונים מגלות
דורית רבליס עדיין מנסה להתרגל לסכומים שהיא מרוויחה
עמליה דואק חושפת את הצדדים הבודדים של המקצוע
איילת שקד למדה שעל כל דבר היא צריכה להילחם
מרב מיכאלי לא מאמינה במשטרת הפמיניזם, להפך
מרים פרץ לא רצתה להפוך לסמל השכול
גילה אלמגור מצאה את המאהב המושלם
"אני הכי לא תל אביבית. עשיתי בחירה מודעת לא לגור בתל אביב. מגיל 19 אני גרה ברחובות ומאמינה שזה השאיר אותי שפויה. מבחינת הילדים כאן קל יותר לשמור על הקן הפרטי ולכן אני מרגישה פה הכי בבית. החיים כאן מזכירים לי את 'הילדים משכונת חיים' ואת נווה שאנן בחיפה שבה גדלתי עם ה'תרשום לי' במכולת. אין פפראצי, מקסימום סלפי מדי פעם ועם זה אני יכולה להתמודד. כשאני בתל אביב, גם אם זה לא בענייני עבודה, אני עדיין מרגישה בעבודה. אנשים שם חיים הרבה פעמים בתוך בועה ועם כל מיני סטנדרטים שצריך לעמוד בהם. ראיתי אנשים שהסתבכו כלכלית בגלל שלא עמדו בסטנדרטים האלה. אני בחרתי לחיות חיים קצת אחרים: אין לי פייסבוק או אינסטגרם, וכשקורה משהו שכולם מדברים עליו אני מגלה אותו הרבה אחרי".
"כסף בשבילי הוא ממש לא העיקר. אין לי שום חלומות על כסף גדול, זה לא אישיו בשבילי. אני מפרנסת את עצמי מגיל צעיר. כנערה מלצרתי והיה לי כסף משלי שאפילו נתתי לאחים שלי. ביום שישי כשאני מדליקה נרות אני רק מבקשת שאצליח לפרנס את ילדיי בכבוד. בעבר לקחתי יותר עבודות, היום אני יודעת שיותר חשובים עקרונות מעוד סכום בבנק, ואני עושה רק מה שאני מתחברת אליו ומרגישה שנכון לי".
"בעקבות הגירושין היה לי צורך גדול לפצות את הילדים. הדינמיקה המשפחתית שונה בבית שבו יש רק הורה אחד ביום יום. שנים רציתי להיות לילדים אימא ואבא באחת. חשבתי שאני צריכה לפצות אותם אחרי שבחרתי עבורם, שלא באשמתם, תא שאין בו אימא ואבא. כנראה שזו הסיבה שהם מפונקים, אמרתי להם כן על הכול, אבל די".
"מכל מערכות היחסים שהיו לי, למדתי שאי אפשר להקיש מזוגיות אחת לאחרת. בכל זוגיות שהייתה לי הייתי בן אדם אחר. כל מה שלמדת לא שווה כלום כי בסוף הכול תלוי באינטרקציה שלך עם מי שנמצא מולך. מה שאת כן לומדת זה מי את ועל מה את לא מוכנה להתפשר. אני למדתי לא להתפשר על אמון, על תקשורת טובה ועל חברות, שזה העניין הכי חשוב בזוגיות. הייתי בן אדם של אגו ושל גאווה אבל היום, כשאני במערכת יחסים בריאה, אני יודעת שצריך להוציא הכול החוצה, את הרע ואת הטוב. אלירז לימד אותי בעיקר להיפתח ולדבר, לא להשאיר את הרפש בפנים, לא להסתיר ולא להתמודד לבד. הוא מאוד תקשורתי. אצלנו הוא החפרן ואני השותקת. היום אני יודעת שמותר לי להיות חלשה, לשאול, להזדקק, להודות שלא הצלחתי לעשות משהו לבד. יש לנו זוגיות בריאה וזה נזקף לזכותו".
"אני שמרנית, אין אצלי פתיחות. אני אישה של גבר אחד. העולם מסביב משוגע גם ככה, אז למה להכניס לעצמי סימני שאלה? מה שאני דורשת מעצמי אני דורשת גם מבן הזוג שלי, הכי אולד סקול שיש".
"אני עדיין מנסה לשנות הרגלי אכילה. כל יום מחדש אני אומרת לעצמי שהלוואי ואהיה בקטע של בריאות. גדלתי בבית שאכלו בו הכול מהכול וגם אצלי בבית אין הגבלות. תמיד יש מתוקים וחטיפים ולמזלי לילדיי אין קרייב לזה. אני אישית נגעלת ממתוק, אני בקטע של מלוח. הבעיה היא שבשעות היום אני לא רעבה וכמעט לא אוכלת, מקסימום כמה ביסים ממה שהילדים השאירו. בשעה שבע בערב, לעומת זאת, אני עושה משתה כאילו אני ברמאדן".
"הגועל נפש שלי הן הסיגריות. את הסיגריה הראשונה אני לוקחת עוד לפני ארוחת הבוקר. גם אלירז מעשן, הוא מכור כמוני. זה מגעיל אותנו ואנחנו מחליטים יחד להפסיק. מחליטים – ומדליקים סיגריה וינסטון, זאת של המעשנים האמיתיים".
"מוות הוא אירוע מכונן בחיים שמשנה פרופורציות. אבא שלי מת כשהייתי בת 23. זו הייתה הפעם הראשונה שהתמודדתי מקרוב עם מוות ופעם ראשונה שהייתי בהלוויה. הייתי ילדה של אבא ומאז משהו נסדק בשמחת החיים שלי. עד אז הייתי בן אדם שמח, אופטימי, שרואה רק חצי כוס מלאה וחי באגדות. אני לא אדם דתי, אני מגדירה את עצמי כאדם מאמין ובעקבות מות אבי היה לי משבר אמונה. כעסתי על אלוהים שלקח את אבא שלי. אני חזקה באופיי, אבל לראות את האיש החזק הזה שתמיד הלך עם סלים כבדים דועך מול עיניי – לקלח אותו, להאכיל, להחליף לו חיתול – אלה דברים שלא שוכחים. חודשיים וחצי חלפו מהרגע שהתברר שיש לו סרטן בריאות ועד שמת סמוך ליום הולדתו ה־67. אין ספק שהפרופורציות בחיי השתנו מאז, אני מחדדת יותר את הדברים החשובים באמת".
"אני כבר לא נעלבת מטוקבקים פוגעניים. כשהייתי בת 20 נעלבתי כשאמרו עלי דברים לא יפים. היום זה מצחיק אותי בטירוף, אני נקרעת. מה לא אמרו עלי: מכוערת, שמנה, גבר ונרקומנית ולה לה לה. היום נורא קשה להעליב אותי, אני לא בדיאטות, אוכלת הכול, נהנית מהחיים ולפעמים אני אומרת לעצמי: 'צודקים, יצאתי מכוערת בצילום'. לאחרונה היה טוקבק על הבן שלי בעקבות אייטם טיפשי על התספורת שלו. זה כבר לא הצחיק אותי אז החלטתי שאני לא קוראת יותר טוקבקים".
"אני מבינה שטיפוח חשוב בגילי אבל עדיין לא עושה שום דבר בכיוון. היופי לא מטריד אותי, אני לא מתפרנסת מדוגמנות נטו. הפנים כבר לא הכי צעירות ואני פחות מתוחה, וממילא יש ילדות מעלפות שעושות עבודה נהדרת. מימי לוזון, הקוסמטיקאית שלי, רודפת אחרי שאבוא אליה, אני באה אולי פעם בשנה והיא אומרת לי 'את תצטערי' ואני יודעת שאצטער. אבל אני מתה מפחד רק מהמחשבה על הזרקות בפנים. אני רואה סביבי הרבה מוזרקות שהתמכרו ואיבדו את המינון הנכון, הפנים שלהן התעוותו וזה נראה נורא. גם מיקי בוגנים אומר לי שהגיע זמני להזרקות ושאני חוצפנית שאני עוד לא עושה בוטוקס. בינתיים יש לו עוד סיבות להתרגז עלי, כי גם לצבע הוא צריך להכריח אותי לבוא״.
"אני מייחלת לעצמאות בקריירה שלי. אני רוצה להתחיל לייצר לעצמי את העבודה. הקריירה גלגלה אותי מעצמה ושנים שלא עצרתי. כנערה צעירה רקדתי בלהקת נוער, אהבתי את הבמה אבל לא חשבתי שאעסוק בזה כי תכננתי ללמוד פסיכולוגיה ולהיות פסיכולוגית ילדים. אבל בגיל 18 הגעתי לתחרות מלכת היופי וזכיתי, ובגיל 19 כבר הנחיתי תוכנית בטלוויזיה ונשאבתי לזה".
"מהרגע הראשון הרגשתי הכי נוח מול המצלמה. לאורך השנים הקריירה שלי הייתה תלויה בהרבה אנשים: מפיקים, פרסומאים, עורכים, יח"צ. לפעמים אני עובדת מאוד קשה ולפעמים שלושה חודשים אין עבודה. מצד אחד החלטתי להיות יותר בררנית ולעשות רק מה שסבבה לי לעשות, אני רוצה שיהיה לי נעים, ליהנות מהסבל, כי אף אחד לא נהנה להצטלם 15 שעות. כשאני לא נהנית אני נסגרת והתוצאה פחות טובה. אבל אני רוצה להיות פחות תלויה באחרים, ושהפרנסה שלי לא תהיה תלויה בזה שאני אבוא או לא אבוא טוב למישהו בעיניים".
"האמונה עוזרת לי למרות שאני לא דתיה ולא מתחזקת. כשאין עבודה יש פחד, אבל בשנתיים האחרונות חל אצלי שינוי. אני מאמינה שאם אעשה הכול כדי שדברים יקרו, בעזרת השם זה יקרה".
"אני מאוד רוצה לעשות תיאטרון. לא נעים לי להגיד את זה בקול רם אבל אני מקווה שיימצא במאי אמיץ שיאמין בי. אני רוצה להופיע במחזות זמר: לשיר לרקוד ולשחק. היום כשאני צופה מהקהל אני כולי קנאה. אני רוצה לעשות קולנוע לא בתפקיד המפורסמת והדוגמנית, אלא להוציא מעצמי משהו אחר לחלוטין".
"אני לא מעודדת את הילדים שלי להיכנס לעולם שלי. אלין השתתפה בהצגות חנוכה והייתי שם כל הזמן בשבילה. כשהיא על הבמה אני בוכה מהתרגשות, אבל כשפונים אליה לקמפיינים של ילדים אני מסרבת בתוקף, גם אם לפעמים הילדה רוצה וכועסת עלי. אני יודעת את הסיבה האמיתית שמבקשים אותם, הם 'הילדים־של', ואני יודעת שהיא לא נכונה. אני רוצה בשבילם חיים שפויים ככל האפשר."
צילום: עידו לביא
עיבוד תמונה: קרן סעד
ניהול קריאטיב: שיר פלד
סטיילינג: ראובן כהן
איפור ושיער: מיקי בוגנים
גבות: מושיק טאקו
ע.סטיילינג: לירון שטיינמץ, אייל חג'בי
ע. צילום: רפאל לוי