תמרורי אזהרה: כך תזהו סימני מצוקה אצל ילדים

כהורים, אנו מקדישים זמן ומשאבים רבים כדי למלא את הצרכים הפיזיים והרגשיים של ילדינו. לכן, המחשבה שילדנו עלול לחוות אירוע שמעורר בו מצוקה עמוקה מבלי שנהיה מודעים לכך – היא מהחששות הגדולים ביותר עבור כל הורה. המציאות המורכבת בישראל מציבה אתגרים רגשיים לא פשוטים, הן לילדים והן להורים, מה שמקשה על ההבחנה בין תגובה טבעית למצב לבין סימנים של מצוקה ממשית. ובכל זאת, אם נדע לזהות את האיתותים בזמן ולהגיב בהתאם – נוכל למנוע מהילד או הילדה סבל מיותר ולעזור להם להתמודד בצורה בריאה ובטוחה יותר.

>> בלי להוציא שקל: 15 פעילויות חינמיות הכי שוות לפסח

כיצד נזהה מצוקה רגשית?

כדי לזהות מצוקה רגשית אצל ילדים, עלינו לבסס קודם כול מערכת יחסים שמושתתת על היכרות עמוקה ואמון.
שני התנאים המרכזיים לכך הם:
1. היכרות מעמיקה עם הילד: חשוב להכיר את הילד שלנו לעומק – להבין את הדפוסים הקבועים שלו, איך הוא מתנהג כשהוא שמח ובטוח, ואיך הוא מגיב כשקשה לו, כשהוא רעב, עייף או בעומס רגשי. רק כך נוכל להבחין בשינויים שמעידים על מצוקה.
2. זמינות רגשית: ילדים פונים לעזרה רק כשהם חשים שהכתובת בטוחה. כדי שהילד ירגיש שהוא יכול לשתף, עלינו להיות עבורו דמות יציבה, מכילה ונוכחת. זה אומר לפנות זמן יומיומי שבו אנחנו באמת שם – בלי מסכים, בלי הסחות – פשוט נוכחות מלאה שמזמינה קשר ופתיחות.

הקשבה היא המפתח

הכלל הראשון בזיהוי מצוקה אצל ילדים הוא פשוט אך קריטי: להקשיב. לא מעט פעמים ילדים מבטאים את המצוקה שלהם באופן ישיר – במילים פשוטות וברורות, כמו "מישהו מציק לי" או "כואב לי". במצבים כאלה, תגובת ההורים צריכה להיות בראש ובראשונה אמפתית – לא שיפוטית, לא מבטלת, אלא כזו שמנסה להבין באמת ולסייע. אצל ילדים צעירים מאוד, שאינם מדברים עדיין, המצוקה תבוא לידי ביטוי בהתנהגות: בכי מוגבר, חוסר שקט, או שינויים במצב הרוח. גם זו, בדרכם, הדרך שלהם "לספר" שמשהו לא בסדר. התפקיד שלנו הוא לדעת להקשיב גם למה שלא נאמר במילים.

ומה אם הילד לא מדבר?

לא תמיד ילד יספר במילים שהוא חווה מצוקה – אבל הגוף וההתנהגות שלו יעשו זאת במקומו. שינוי פתאומי בהתנהגות, בתגובות או בעוצמתן – בהשוואה למה שמוכר לנו כ"הנורמלי" שלו – יכול להעיד על קושי רגשי. כשזה קורה, חשוב לעצור ולשאול את עצמנו: האם הילד מבטא מצוקה בדרך אחרת? הרמזים יכולים להופיע דרך מנגנוני הגנה – בעיקר הימנעות. ילדים עלולים לנסות להתרחק ממקומות, אנשים או מצבים שמעוררים בהם פחד או אי נוחות. למשל, ילד שסירב בעבר ללכת לגן רק כשהגננת הייתה חסרה, או פתאום לא רוצה ללכת לבית הספר בלי סיבה נראית לעין. ייתכן שילד יבקש לא להיפגש עם קרוב משפחה מסוים, או עם חבר שבעבר שיחק איתו. אצל ילדים גדולים יותר ובני נוער, הסימנים הופכים לעדינים יותר: פרישה מחוגים אהובים, הסתגרות, ירידה בהשתתפות בפעילויות כיתתיות – כל אלו יכולים להיות דרכים עקיפות לומר שמשהו לא בסדר.

התנהגות של עוררות יתר

עוררות יתר היא מצב שבו הגוף נמצא בכוננות מתמשכת – מנגנון הישרדותי שנועד להגן על מי שחווה אירוע קשה, כדי שלא ייתפס שוב כקורבן. אצל ילדים ובני נוער, עוררות היתר יכולה להתבטא בתחושת "על הקצה": חוסר שקט, עצבנות, תגובות מהירות או חזקות מהרגיל. לעיתים נדמה כאילו הילד פתאום פיתח הפרעת קשב, או שהפרעת קשב קיימת החמירה – אך מדובר בעצם בקושי לווסת את התחושות בגלל הדריכות המתמשכת. זה גם מה שמוביל לא פעם לירידה בלימודים: קשה להתרכז כשאתה כל הזמן בסריקה מתמדת של הסביבה. במצבים כאלה, ילדים יתקשו להיות במקומות הומי אדם או לא מוכרים, יראו צורך מוגבר בשליטה, וקושי להתמודד עם הפתעות או שינויים פתאומיים.

מחשבות שליליות על עצמי ועל העולם

לאחר אירועים מעיקים או טראומטיים, תחושת האמון של הילד בעולם ובקרובים אליו עלולה להיסדק. המוח, בניסיון להגן, מייצר מחשבות שליליות שנועדו "להתריע" מפני סכנה – אך התוצאה היא ראייה פסימית, מכאיבה ומעוותת של המציאות.
ילדים קטנים עלולים להתחיל לומר משפטים כמו "אני פויה" או לקרוא להורה "רע", מתוך בלבול רגשי ותחושת אשמה. הם עדיין תופסים את עצמם כמרכז העולם, ולכן לעיתים מייחסים לעצמם אחריות לפגיעה שחוו. ילדים גדולים יותר ובני נוער עשויים להתבטא באופן קשה הרבה יותר, עם אמירות כמו "העולם אכזר", "אין טעם" או ביטויי ייאוש כלפי עצמם ואחרים. במקרים חמורים יותר, במיוחד בגיל ההתבגרות, ייתכנו גם ביטויים של פגיעה עצמית – כניסיון לווסת כאב רגשי או לבטא תחושות קשות של אשמה, כעס וחוסר ערך.

קושי בוויסות רגשי

מחשבות שליליות ותפיסת עולם מאיימת עלולות להוביל לקושי משמעותי בוויסות רגשי. ילדים עלולים להגיב ביתר עוצמה למה שנחווה קודם כאירועים שוליים – עם התפרצויות זעם, פחדים, חרדות, דאגנות יתר ומצב רוח ירוד.
אצל ילדים צעירים, זה עשוי להתבטא בקושי להיפרד מההורה, גם אם בעבר נשארו בקלות עם דמויות מטפלות אחרות. ייתכנו גם תסמינים פיזיים כמו כאבים חוזרים שלא מוסברים רפואית, או חזרה להתנהגויות מוקדמות – הרטבה, מציצת אצבע, או התנהגות ילדותית שאינה תואמת את גיל הילד. ילדים בוגרים יותר ובני נוער עשויים להסתגר, לאבד עניין בתחביבים אהובים, או לפנות להרגלים מזיקים – עישון, שימוש באלכוהול או חומרים ממסכים – כניסיון לא מודע לוויסות רגשי. גם שינויים חדים בתיאבון, ירידה או עלייה באכילה, עשויים להעיד על מצוקה עמוקה.

סיוטים ומחשבות טורדניות

מצוקה רגשית אצל ילדים עלולה להתבטא גם בלילה, דרך סיוטים חוזרים – לעיתים קרובות כאלה שמכילים רמזים ישירים לתוכן הפגיעה שחוו. בגילאים צעירים יותר, כמו 5–6, שבהם סיוטי לילה הם תופעה יחסית נפוצה, ניתן לזהות עלייה בתדירות או בעוצמתם. הילד עשוי להתחיל לפחד מהליכה לישון, להתעורר שוב ושוב בלילה – גם אם קודם ישן ברציפות – ולהפגין קושי להירדם מחדש.
מעבר לכך, ילדים עשויים לחוות מחשבות חודרניות על אירועים קשים שחוו – מחשבות שחוזרות שוב ושוב, ללא שליטה, גם במהלך היום. מחשבות אלה עלולות לפגוע ביכולת להתרכז, להעלות חרדה ולהוביל לירידה בתפקוד הלימודי או החברתי. אם הילד נראה שקוע, טרוד או "רחוק", ייתכן שהוא מתמודד עם עולם פנימי שקשה לו לבטא במילים.

התנהגויות של השבת שליטה

כשילדים חווים אירועים שמעוררים בהם מצוקה עמוקה, אחת התחושות המרכזיות שעשויות להתעורר היא אובדן שליטה – תחושה שהם חסרי אונים מול מה שקרה להם. בתגובה לכך, ילדים עלולים לנסות להשיב לעצמם שליטה בדרכים שאינן תמיד בריאות או מותאמות לגילם. לעיתים, הם יחלקו את העולם ל"טובים" ו"רעים" – ויבחרו להזדהות דווקא עם ה"רעים", הנתפסים כצד החזק והשולט. התוצאה עשויה להיות התגברות של התנהגויות סיכוניות, כמו אלימות, עבריינות, או בריחה מהבית. במקרים מסוימים, נראה גם שחזור של חלקים מהחוויה הקשה – בין אם בציורים, במשחקים, או בהתנהגות כלפי אחרים. במקרים נדירים יותר, עלולה להופיע גם התנהגות מינית לא מותאמת לגיל, שמשקפת בלבול רגשי עמוק וחוסר הבנה של הגבולות. כל אלה הם סימני מצוקה עמוקים שדורשים הקשבה, תמיכה ולעיתים גם סיוע מקצועי.

מה עושות כשמתגלה שהילדים חוו משבר או נחשפו לאירועים קשים?

להעניק ביטחון
השלב הראשון הוא לעצור את הפגיעה, לייצר שגרה בטוחה ולשדר לילד שהוא מוכל ואהוב. אם מקור המצוקה קשור למסגרת מסוימת (למשל חוג), חשוב להסיר את הגורם המזיק – ולא את הילד. אם הילד לא סיפר קודם, אין מקום לטענות אלא רק לאמירה ברורה: "אנחנו פה בשבילך, עכשיו כשאנחנו יודעים".

לנרמל רגשות
ילדים, ובעיקר מתבגרים, עלולים לחוש בושה בעצם זה שהם חווים קושי. חשוב לשדר שהרגשות שלהם לגיטימיים, להימנע משיפוטיות, להאמין להם, ולתת תחושה שהם לא לבד בהתמודדות.

לחזק תחושת מסוגלות
שבחו את הילד על האומץ לחשוף את הקושי. תנו לו תחושת שליטה בתהליך, וחזקו את היכולות והכוחות שהוא מפגין – גם אם מדובר בצעדים קטנים.

לשלב תמיכה מקצועית
המסע הזה קשה גם לילד וגם להורים. כדאי לפנות לייעוץ מקצועי – עבור הילד, וגם עבור ההורים עצמם. מומלץ גם לעדכן גורמים רלוונטיים במסגרות שבהן הילד פועל (כמו בית הספר), כדי לייצר מעטפת תומכת.

לשמור גם על עצמכם
הורים הם עוגן רגשי – אבל גם הם צריכים עוגן. אל תשכחו לדאוג לעצמכם: להיעזר במשפחה, לדבר, לנשום, ולשמר פעילויות שממלאות אתכם. ילד זקוק להורה שמרגיש יציב ובטוח – גם כדי להתחזק בעצמו.

תשומת לב לשינויים בהתנהגות הילד והקשבה אמיתית למה שהוא לא תמיד אומר – יכולים לעזור לנו לזהות סימני מצוקה בזמן. תגובה אמפתית ומכילה, דווקא ברגעי חשיפה, עשויה לעשות הבדל עצום עבור הילד ולעזור לו לצלוח את התקופה הקשה. וחשוב לא פחות: גם אנחנו, ההורים, זקוקים לעוגן. אל תישארו לבד עם הסערה – פנו לתמיכה שמתאימה גם לכם.

הכותבת הילה מעוז שפיצר היא דרמה-תרפיסטית, מומחית בבריאות נפש קהילתית ודוקטורנטית במעבדה לנוירוביולוגיה התנהגותית באוניברסיטת חיפה. מנהלת ברשת "עוצמות – פסיכותרפיה אינטגרטיבית"