אייל גולן לא לומד מטעויות. מה זה ההתנצלות העלובה הזאת?

ביום ראשון בערב, במופע טלוויזיוני חד פעמי, נחשפה טאיסיה זמולוצקי לעולם וחוללה #MeToo קטן משל עצמה. הריאיון האותנטי שלה לעמרי אסנהיים בכאן 11 הכה גלים ונדון בהרחבה ברשתות, בתכניות רדיו, באולפני טלוויזיה, במקומות עבודה ובהדלקות נרות (עדיין חנוכה, למרות הכל). האם זה בסדר לשמוע שירים של אייל גולן? מה המשמעות של לשדר שירים שלו ברדיו? וההופעה שלו בפסטיבל הנשים, איך זה יכול להיות? והאופציה של חסימה בספוטיפיי. גל של חסימות.

>> טאיסיה היא גיבורה אמיתית, והריאיון איתה בלתי ניתן לצפייה

טאיסיה, שעד לא מזמן נאלצה להסתפק בכינוי האלמוני ט', בראה לעצמה בתכנית של שעה שם ופנים, אישיות וסיפור מלא. והסיפור הזה הוא כל העניין. כי סעיפי העבירה או המעשים המיניים הם רק קצה הקרחון, הקצה שבו נאחזת מערכת המשפט. אבל מתחת למילים הגבוהות של חוק העונשין, במציאות, בחיים האמיתיים, מדובר בילדה-נערה שנקלעה למלכודת משומנת של גברים מבוגרים ונצלנים.

אנחנו, באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, מלוות את הפרשה הזאת במשך שנים. אפשר לנתח במסמך ארוך ומפורט את הפער שבין הצדק למשפט ואת כל הסיבות והכשלים שבגללם מקרים כאלה נופלים לעיתים רבות, רבות מדי, בין סעיפי החוק לפגיעה הקשה. אבל יותר מכל טאיסיה הסבירה את זה במילותיה שלה; את הקושי להבין מה שקרה לה (חסם ידוע אצל נפגעי ונפגעות תקיפה מינית), את הפחד מהסביבה, את המפגש עם המשטרה ועם תחנותיה השונות של מערכת המשפט שעד כה לא הצליחו לאפשר לה "צדק".

"צדק" הוא מושג אישי, אמורפי. אין לו משמעות אחת ויחידה. אחת מהמשמעויות שלו היא התחושה שיש איזון בין המעשה לתגובה אליו. לכל נפגעת יש תפיסה אחרת לגבי איך שהצדק צריך להיעשות ולהיראות במקרה שלה. לטאיסיה לקח הרבה מאוד שנים ודרך לעשות, כדי להיות מסוגלת לשבת באולפן ולדרוש את הצדק שלה. וזה בדיוק מה שקורה עכשיו. חלק מהצדק (המאוחר) שלה הוא ההכרה הציבורית במה שקרה לה ואולי גם הבנה של הדינמיקה המורכבת הזאת, כדי שבפעם הבאה נדע להציל את הילדה שנקלעה לסבך המבוגרים או לפחות להבין מה היא עוברת. גם זה משהו.

לצד גלי ההכרה והאמפתיה, הגיעה "ההתנצלות" של אייל גולן וגם היא נדונה בהרחבה, ולצידה קולות שחיזקו אותו במילה טובה על ההתנצלות ובקשת הסליחה. אז בואו נתעכב רגע על הבעת חרטה ובקשת סליחה. מה זה בעצם? ואיך היא צריכה להיראות? והאם מספיק לעשות וי על הקוביה של התנצלות כדי להמשיך הלאה כאילו כלום?

אייל גולן כותב "בראש ובראשונה, וכמו בעבר אני שוב מתנצל עמוקות בפני אלו שנפגעו ממעשיהם של מי שהיו מקורבים אליי בזמן האירועים, השתמשו בשמי וניצלו זאת להתנהגות שאין לה מקום…", והמשפט הזה מגלם את כל מה שאינו התנצלות ובקשת סליחה אמיתית. "התנצלות מכל מי שנפגעו" היא התנצלות כללית, מתחמקת, משפטית ומנוסחת. וגם ההמשך "כל המעשים האלו נעשו ללא ידעתי ומאחורי גבי…"  – מתחמק וקורבני. התנצלות אמיתית, אמורה לשקף הכרה וקבלת אחריות על המעשים. כשאנחנו קוראים או שומעים אחת כזאת אנחנו מזהים אותה. מהבטן, מהלב. זה נוגע בנו. התנצלות מתרכזת בנפגעת ובמה שקרה לה. מכירה בפגיעה ובהשלכות שלה, גם אם מאוחר, גם אם בדיעבד. וגם – מכירה בזה שלא מספיק להתנצל. שצריך יותר ממילים ריקות. שצריך גם מעשים. פעולות.