איזה עולם מורכב

בחלק הראשון של הספר "אחי הקטן והמצויר" כותבת נעמה, נערה בת 16 וגיבורת הסיפור, יומן שהוא להגדרתה "נובלה סוריאליסטית עם מקורות אוטוביוגרפיים" (או במילים אחרות: סיפור דמיוני המבוסס על מקרה אמיתי), וחולקת אותו עם הקוראים בלבד, שכן אף אחד בסביבתה לא ממש מתעניין בה או במה שהיא כותבת.

חלק זה של הספר כתוב בצורה מהירה וקולחת – כמתבקש מיומן אישי של נערה מתבגרת, המתארת חיים מורכבים בצורה שלא תיאמן. מה אין שם? ניצול מיני במשפחה, בעיות משקל והתנהגות, אמא שאוהבת רק את אחותה הקטנה, אב שעוזב את הבית, אחות קטנה ונוירוטית השולטת ביד רמה על בני משפחתה (מלבד על נעמה), ואח קטן שבסופו של דבר קופץ מהמרפסת.

המצבים הקשים כל כך, ההזויים ואף משעשעים לפרקים מצריכים מהקורא לעצור לרגע משצף הקריאה כדי לקלוט את כל מה שהוא קרא עד כה, להירגע מהדיאלוגים ההזויים/מתישים/משעשעים בין נעמה לסובבים אותה, ובקיצור: לקחת אוויר ולעשות קצת סדר בבלגאן.

בחלקו השני של הספר משתפת נעמה את הקוראים בקורותיה כאדם מבוגר. היא הפכה לרופאה פסיכיאטרית העובדת בבית חולים במרכז הארץ ועוסקת כל היום בהתמודדות עם טיפוסים שונים ומשונים. היא עדיין סובלת מעודף משקל ולא מטפחת את עצמה, והקשר היחיד שיש לה עם אנשים מחוץ לבית החולים ומלבד עם בני משפחתה הוא רומן וירטואלי עם גבר, שאותו מעולם לא ראתה.



הספר מעלה כל כך הרבה נושאים טעונים: בעיות התנהגות, בעיות במשפחה, בעיות של גיל ההתבגרות, בעיות נפשיות, בעיות של אינטימיוּת ועוד, עד כי לעתים הרגשתי צורך פיזי לסגור את הספר ולהירגע קצת מהבלגאן הרגשי ומעודף הדרמה שהוא יוצר. אך לא תמיד הצלחתי לעשות זאת. הכתיבה הקולחת, הדיאלוגים השנונים (וההזויים), הסיפורים המרתקים והסקרנות שטבועה ברובנו להציץ לחייהם של אנשים אחרים (ולגלות עד כמה חיינו טובים יותר), פשוט לא אפשרו לי להניח את הספר בצד. "אחי הקטן והמצויר"

טלי וישנה, הוצאת ידיעות ספרים, 262 עמודים