"הפכנו לאנשים מתים מהלכים עם עיניים דומעות וריקנות תהומית"

"ליאור נרצח על הכביש לצד אופניו, אחרי שדיווח לאישתו לימור שירו בו". ליאור וייצמן ז"ל ואיה מידן | צילום: באדיבות איה מידן
"ליאור נרצח על הכביש לצד אופניו, אחרי שדיווח לאישתו לימור שירו בו". ליאור וייצמן ז"ל ואיה מידן | צילום: באדיבות איה מידן

איה מידן מקיבוץ בארי יצאה בשבת השחורה לרכיבת אופניים יחד עם ליאור וייצמן ז"ל, שנרצח על הכביש, בעוד היא התחבאה בשיחים במשך 7 שעות וחולצה תחת אש על ידי משפחה בדואית. מידן איבדה 7 בני ובנות משפחה באותו יום ארור. טור אישי לרגל התערוכה "בלתי שביר"

88 שיתופים | 132 צפיות

שמי איה מידן, אני בת 40 מקיבוץ בארי. אני לא ממהרת להגיד שאני מקיבוץ בארי כי ברגע שאני מוציאה את המילים האלה מהפה, העיניים של מי שאני מדברת איתו נופלות, הקול נהיה חנוק ורוק מתקשה לרדת בגרון ואז יש שקט. אז לפעמים כששואלים אותי מאיפה אני, אני עונה מהדרום או מהנגב. 

>> מגיע לה יותר: הסרט "רחל מאופקים" חוטא למטרה

עד לפני שהשטן התהלך לו על פני אדמת קיבוץ בארי, זה היה קיבוץ ירוק, פורח, מלא בילדים, שיתופי. כן, אנחנו עובדים ומכניסים את המשכורת שלנו לקיבוץ ומקבלים שווה בין שווים. מנקה המדרכות מקבל את אותה איכות חיים בדיוק כמו מנכ"ל בחברה מצליחה. אנחנו מחנכים לערכים של אהבת האדם והחי, תרומת לזולת, כבוד והדדיות. חיינו בקלאב – בריכה, חדר כושר, פינת חי, מסגרות חינוך עד השעה 17:00, חדר אוכל עם שלוש ארוחות ביום, מכבסה וצי רכבים מספק. בין האימהות קיימנו קבוצת וואטסאפ שוקקת חיים, שתמיד עשו אחת בשביל השנייה, לא משנה באיזה יום ובאיזו שעה. בבוקר השבת השחורה הקבוצה הזאת הפכה להיות יומן מלחמה איום ונורא.

ליאור וייצמן ז"ל ואיה מידן | צילום: באדיבות איה מידן
ליאור וייצמן ז"ל ואיה מידן | צילום: באדיבות איה מידן

אני נשואה לעמרי, אמא לשלושה ילדים: גור (9), נגב (6), אמליה (2). מורה לחינוך מיוחד ותרפיסטית CBT ומאז 2016 נכנסתי גם לספורט הטריאתלון המשלב בתוכו שלושה ענפי ספורט; שחיה בים, רכיבה וריצה. לרוב, טריאתלטים מתאמנים על הכביש, בעוד שאני מבצעת את האימונים בשבילי השדות מסביב לקיבוץ בארי. לפעמים במהלך ריצה הייתי עוצרת על איזושהי גבעה ומסתכלת על הגבול. קיוויתי שיום יבוא ונצליח לחיות עם הצד השני בשלום. באמת האמנתי בזה וככה גם חינכתי את הילדים שלי – דאגתי להגיד להם שיש בעזה אנשים, שרוצים להרוג אותנו, אבל יש שגם לא. לא כל ערבי הוא מחבל. האבחנה הזאת היתה לי חשובה. 

"הייתי יוצאת לריצה בשעות המוקדמות של הבוקר, כשעדיין היה חשוך והייתי רצה בביטחון באיזור, לעיתים גם לכיוון הגדר. בארי ממוקמת 4 ק"מ מעזה ועדיין, תחושת הביטחון שררה"

 

לא פעם הייתי יוצאת לריצה בשעות המוקדמות של הבוקר, כשעדיין היה חשוך והייתי רצה בביטחון באיזור, לעיתים גם לכיוון הגדר. בארי ממוקמת ארבעה ק"מ מהגדר עם עזה, אך יחד עם זאת תחושת הביטחון שררה שם כי יש צבא, יש מודיעין, יש נחשול, יש גדר, יש צבע אדום, יש מיגוניות וממ"דים ושום דבר לא יכול לקרות כאן. ככה האמנו. בכל הסלמה היו מוציאים אותנו מהיישוב, יוצאים למבצע, הורגים איזשהו בכיר ואז היינו חוזרים. הכרנו את הריטואל הזה. אז שני דברים חשובים בתוך העצמי שלי כאמא הובילו אותי במהלך השנים; האמונה בשלום עם יונה ובפיה עלה של זית וביטחון אין סופי גם במקום שכבר 20 שנה חוטף רקטות ומצב בטחוני רעוע.

שחר של בוקר שחור

אותם שני דברים שנפגעו מאז השבעה באוקטובר: בשישה באוקטובר חגגנו יום הולדת 77 לקיבוץ. התאספנו כל הקהילה לערב חגיגי של סיפורים ושירה בציבור. נושא האירוע היה "ילדות בקיבוץ". אנשים סיפרו מה זה בשבילם ילדות בקיבוץ ולכל סיפור הוצמד שיר שמתחבר לזה. היתה אווירה טובה, מרגשת ושמחה. למחרת היינו צריכים לקום לבוקר של משחק קהילתי גדול עם תחנות ומתנות בדשא המרכזי ובכל איזורי הקיבוץ.

בבוקר של אותה שבת הייתי באימונים לקראת תחרות טריאתלון ה"ישראמן" למרחק של חצי איש ברזל. ימי שבת מוקדשים לרכיבת נפח. רכיבת כביש של 80-90 ק"מ. קבעתי לעשות את הרכיבה הזאת יחד עם ליאור וייצמן ז"ל, שהיה השותף שלי לרכיבות שבת בחצי השנה האחרונה. כשהתחילו הטילים ורציתי לחזור הביתה יצאו שלושה בדואים מהקיבוץ – הישאם, ווסים ומחמוד שאיתם ברחתי ולבסוף משפחתו של הישאם חילצה אותנו תחת אש משדה הקרב אחרי שהתחבאנו במשך שבע שעות בשיחים.

ליאור וייצמן ז"ל ואיה מידן | צילום: באדיבות איה מידן
ליאור וייצמן ז"ל ואיה מידן | צילום: באדיבות איה מידן

בשבת הזאת איבדתי שבעה בני ובנות משפחה. אבידע, אח שלי, איבד את רגלו ואת אישתו דנה ובנו כרמל. עמרי והילדים היו בסדר (לפחות בגופם). חילצו אותם בשלוש לפנות בוקר של יום ראשון. ואת ההורים שלי הצליחו לחלץ רק ביום ראשון ב-14:00 כי עוד היו קרבות אצלם בשכונה. בנוסף, איבדתי גם את ליאור וייצמן, שנרצח על הכביש לצד אופניו, אחרי שדיווח לאישתו לימור שירו בו. קהילת בארי איבדה 102 איש וכיום יש עוד 10 חטופים בעזה ששבעה מהם כבר לא בחיים.

אחד מרגשות האשם הגדולים שלי מהיום הזה היו בתור אמא, כשלא הייתי ליד הילדים שלי ברגעים הכי קשים שלהם, באימה שהם היו נתונים אליה בממ"ד בכל השעות. חשבתי שאני מאבדת אותם באותו יום. בשעה 6:30 של יום ראשון, 24 שעות אחרי שיצאתי מהבית, פגשתי אותם בכפר הנגיד אצל ההורים של עמרי. באתי אליהם בידיים פתוחות בכדי לחבק ורק נגב, לא רצה להתקרב אליי. הוא לא הסכים שאחבק אותו. הוא כעס עליי ואני יכולה להבין את זה. האמא, שצריכה להגן, להרגיע, להגיד שהכל יהיה בסדר, לא הייתה שם ברגעים הכי קשים. בהמשך ההתמודדות הרגשתי שאני נכשלת בתור אמא בעלת ידע בחינוך מיוחד וכלים של CBT – פתאום אף תיאוריה לא עבדה, אף כלי לא הצליח לעזור. זו הייתה אכזבה מאוד גדולה, בעיקר מעצמי. 

"תחילה היו לנו שתי רשימות – נרצחים ונעדרים ואז נוספה רשימה נוספת של חטופים. כל ערב היינו מקיימים אסיפת קיבוץ ושם קיבלנו את הידיעות המרות על השמות החדשים שעברו בין הרשימות. בכל אסיפה כזאת היינו מתפרקים מחדש"

 

ביומיים הראשונים עוד היינו בכפר הנגיד אצל ההורים של עמרי ואז הבנו שאנחנו צריכים להיות עם הקהילה. הילדים צריכים את החברים שלהם. נסענו לים המלח, למלון דיוויד, אותו מלון שהפך להיות ביתנו במשך 11 חודשים. רוב הקהילה הייתה שם. חלקם התפנו לעין גדי וחלקם לתל אביב. קהילה בטראומה, בהלם, באבל. תחילה היו לנו שתי רשימות – נרצחים ונעדרים. ואז נוספה רשימה נוספת של חטופים. כל ערב היינו מקיימים אסיפת קיבוץ ושם קיבלנו את הידיעות המרות על השמות החדשים שעברו מרשימת הנעדרים לרשימת הנרצחים או החטופים. בכל אסיפה כזאת היינו מתפרקים מחדש. אנשים מתים מהלכים. עיניים דומעות באופן קבוע. ריקנות תהומית. 

גלולת ההצלה

אחד הדברים שעזרו לי להתרומם בכל בוקר מתוך הכאב היה הספורט. הנשמה של ליאור וייצמן ז"ל והרצון להשלים את כל החלומות שלו באיש הברזל, לא נתנו לי לשקוע. המשכתי להתאמן, עם הכאב והעצב. לא פעם הייתי מתפרקת ואז נאספת וממשיכה. החזקתי בו זמנית גם את הייאוש ואת התקווה. יכולתי להיות בהלוויה יום אחד ולמחרת לעמוד על קו הזינוק של תחרות או אירוע ספורט עם אבן כבדה על החזה והברכיים. לישראמן הגעתי בכדי לרוץ על המסלול. באחד הימים ראיתי מודעה של איגוד הטריאתלון שמדברת על המכביה 2025. אז שלחתי הודעה למאמן שלי, שאולי זה נראה מופרך ולא תואם למציאות, אבל חלק מתמונת הניצחון שלי היא להגיע ולהתחרות במכבייה. רק בזכות עצמי דרך עבודה קשה – בתנועה הזאת אפשר לצעוק, אפשר להתפרק, אפשר לבכות, אבל אז נאספים, מסתכלים קדימה וממשיכים הלאה וככה לאט לאט יוצרים נצחונות קטנים של הרוח על הגוף.

תערוכת "בלתי שביר". סיפורה של החטופה ענבר הימן ז"ל שנרצחה וגופתה מוחזקת בשבי | צילום: באדיבות מוזיאון הספורט היהודי
תערוכת "בלתי שביר". סיפורה של החטופה ענבר הימן ז"ל שנרצחה וגופתה מוחזקת בשבי | צילום: באדיבות מוזיאון הספורט היהודי

כיום, שנה אחרי, אנחנו מתגוררים בשכונת בארי בקיבוץ חצרים. זה עדיין לא הבית ומרגיש כמו מעברה. המטוסים בשמיים מהבסיס הצמוד לנו וקולות הירי מהמטווחים לא נותנים מנוח. בכל יום יומיים פוקדים את בית העלמין בבארי להלוויות חוזרות בכדי להחזיר את היקרים שנרצחו לאדמתה המלטפת של בארי. שוב הספדים, שוב שכול ואין מנוח.

תערוכת "בלתי שביר". נעלי הכדורגל של הכדורגלן ליאור אסולין ז"ל שנרצח בפסטיבל נובה | צילום: באדיבות מוזיאון הספורט היהודי
תערוכת "בלתי שביר". נעלי הכדורגל של הכדורגלן ליאור אסולין ז"ל שנרצח בפסטיבל נובה | צילום: באדיבות מוזיאון הספורט היהודי

אני עובדת בתור רכזת החינוך הבלתי פורמאלי היסודי (כיתות א-ו) כי אני מאמינה בחינוך כאחד הדברים שיכולים להרים את הקהילה על הרגליים. וממשיכה לקום בכל בוקר עם כאב ועצב, להתאמן ולהתחרות לזכרם של הנרצחים, למענם של החטופים, למען כוחות הביטחון והצבא ולמען ניצחון הרוח על הגוף. בכל יום מחדש.     

האופניים של ליאור וייצמן ז"ל בתערוכת "בלתי שביר" | צילום: באדיבות מוזיאון הספורט היהודי
האופניים של ליאור וייצמן ז"ל בתערוכת "בלתי שביר" | צילום: באדיבות מוזיאון הספורט היהודי

"תערוכת בלתי שביר" שנפתחת ב-15.10 (שלישי) במוזיאון הספורט היהודי שבכפר המכבייה מספרת בדיוק את הסיפור הזה – איך להחזיק את התקווה בתוך הייאוש והאבל. התערוכה מעמיקה בסיפורים של ספורטאיות וספורטאים, שנפגעו בשבעה באוקטובר ומציגה את רוחם הנחושה לנוכח האסון. התערוכה כוללת פריטים אישיים ומרגשים שנחשפים לראשונה, תצוגות מולטימדיה וראיונות, ותעניק למבקרים ולמבקרות הצצה ייחודית ואינטימית על רגעים מכריעים בהיסטוריה של מדינת ישראל. היא מספרת את סיפורם של ספורטאים וספורטאיות, אוהדי ואוהדות ספורט, שנרצחו או שרדו את המתקפה, בהם רוכבת האופניים איה מידן וחברה הטוב שנרצח ליאור וייצמן ז"ל; סיפורו של הכדורגלן ליאור אסולין ז"ל ושל הכדורגלן בן בנימין, שנפצע אך שרד את הטבח במסיבת הנובה; ואת סיפורה של אוהדת מכבי חיפה, ענבר היימן ז"ל, שנחטפה על ידי חמאס ונרצחה בשבי.