איגי וקסמן בשיא שלה: "אני שמחה שלא ויתרתי"

איגי וקסמן (אוטוטו בת 54) עומדת לחגוג 30 שנה לצאת אלבום הבכורה שלה "אדום", מבשלת שיר חדש שמפגיש בין מי שהיא היום לנסיכת הרוק שהייתה בניינטיז, מככבת בהפקת אופנה שצולמה בחניון תת-קרקעי ברוח תקופת המלחמה, ובקרוב נראה אותה בטלוויזיה לצד נועה קולר בסדרה "קראתי לך אסתרי" (של בת אל מוסרי ל-HOT). הנה החיים על פי איגי, מ-א' ועד ת':

>> איגי וקסמן חושפת לראשונה את הטראומה שעברה: "שנאתי את הפנים שלי"
>> בלתי ניתנת לזיהוי! לא תאמינו איך איגי וקסמן נראתה בתיכון
>> האימא הכי קולית שיש: עפנו על הלוק של איגי וקסמן

אופנה

"אופנה זה אחד הדברים האהובים עליי. אני לא אוהבת טרנדים וכמעט לא עושה שופינג, כי יש לי כבר כל כך הרבה, אז אני קונה רק פיסים, למשל אצל רונן חן, COS, Other Stories. אני גם אוהבת את הג'ינסים של H&M. בחו"ל אני קונה בחנויות וינטג' ויד שנייה. קרה אפילו שמצאתי דברים שווים על ספסל ברחוב – למשל חולצה של איירון מיידן, שאנשים מתעלפים ממנה, וכיבסתי אותה עשרת אלפים פעם בהרתחה. בתל אביב זורקים דברים יפים. אפילו מצאתי פעם אחת תיק עור מדהים של המעצבת שני לקס, שאני מאוד אוהבת. חמדתי אותו במשך המון זמן – תיק עור שחור בצורת קופסה עם ניטים – אבל הוא עלה מלא והתקמצנתי. הוא כל הזמן ישב לי בראש, ויום אחד פשוט מצאתי אותו על ספסל ברחוב. ניקיתי אותו והברקתי אותו.

בכלל, אני הכי אגרנית. יש לי עוד בגדים ששמרתי מהניינטיז, אבל הכל אקטואלי – מלא נעליים של ד"ר מרטינס, מעילי עור, טי-שירטס של להקות. אפילו מצאתי בארון את המכנסיים שלבשתי בקליפ של 'תישא אותי לאישה'. יש לי הכל בערימות – גם עגילים, תיקים, כובעים ומה לא, אבל הכי הרבה נעליים. אני יכולה לקנות נעליים ואז לחזור הביתה ולהיזכר שיש לי משהו מה זה דומה. בשנים האחרונות אני אוהבת צבעים, יש לי למשל מכנסיים ורודים של COS, אבל בנעליים אני הולכת בעיקר עם שחור. לפעמים אני מתפתה וקונה בצבע אחר אבל לא באמת הולכת. אני גם קונה נעלי עקב, למרות שאני לא יכולה לסבול ללכת בעקבים, אבל זה כל כך יפה שאני לא עומדת בזה. בקיצור, הארון שלי זה כמו חנות בגדים. חברות באות אליי ושואלות 'ממי, יש לך את זה במידה אחרת?'. ומה שהכי סוטה בסיפור הזה – אני יודעת איפה כל דבר נמצא בארון. עכשיו לילי הבת שלי מגלה את האייטיז ולוקחת לי כל מיני פיסים מהארון, היא דופקת לוקים".

ביטחון עצמי

"קוליות זה משהו אחד וביטחון עצמי זה משהו אחר. ביטחון עצמי זה דבר שבא והולך בהתאם למצבים וללחצים שאני נמצאת בהם, אבל סך הכל יש לי ביטחון עצמי מגיל צעיר, אולי זה קשור לזה שאני בת יחידה עם אימא. היינו שתי בנות בבית. כל מה שעשיתי – היא העריצה אותי. עשיתי מוהוק, עשיתי קעקוע, הלכתי לפינגווין – מגניב. היא הרימה לי תמיד, ותכלס לא הייתי צריכה למרוד בכלום. היא נתנה לי להרגיש טוב בעור של עצמי וזה מה שאני מנסה להעביר הלאה לילדים שלי. אני למדתי בגיל מאוד צעיר – ואת זה אני גם מנסה ללמד את הילדים שלי – שאסור לסתום. אם מישהו עושה לך משהו, אתה חייב לענות".

דאגות

"אנחנו חיים בישראל אז החרדה היא משהו שנולדים איתו פה. הדאגות הכי גדולות שלי הן שיקרה משהו לילדים ולאימא שלי. ולחתולים שלי. מוות. לא מוות שלי. יש אנשים שחרדים על עצמם, אני רק דואגת לילדים שיהיה להם הכל, שלא יחסר להם כלום, שהם ירגישו מוגנים. לגונן עליהם. במלחמה למשל לא יצאנו מהבית. פחדתי להיות בדרכים. תיתי (הכינוי שלה לבן זוגה עתי שולברג, ר"ו) לא הבין למה אנחנו לא נוסעים לשום מקום. אמרתי לו שאם הטראומה שיש לילדים מהאזעקות אני לא מתכוונת להשטיח אותם על הכביש ושיעופו מעלינו רסיסים. לא מעוניינת. יש גבול למה שאני יכולה לשאת. את ליל הסדר דחינו ביום, עשינו את זה למחרת בצהריים, זה היה אדיר, אף אחד לא פחד לבוא. יש גם דאגות שלא קשורות למלחמה, למשל שאני אזדקן ויהיה פער גדול ביני והבין הילדים. שאני אהיה בת 80 והילדים שלי היו בני 40. ילדתי בגיל 40 ובגיל 44, אז איך אני אהיה סבתא טובה".

התבגרות

"היה לי כיף להיות נערה מתבגרת ואחרי להיות איגי וקסמן של שנות העשרים בניינטיז, אבל יש כזאת השלמה בגיל שלי, אני עוד מעט בת 55, וזה כזה כיף. גם בגלל שאני כל כך אינפנטילית אז אני בשוונג. לא הייתי רוצה לחזור לאחור. ברור שמבאס הפרצוף שנופל, אבל אחרי השנה המחרידה שעברתי בעקבות הזרקת חומצה היאלורונית שהובילה לדליפה, עיוותים וניתוח חירום – למדתי את הנזק על בשרי. או ליתר דיוק, על הפנים, שהם כרטיס הביקור שלי. אז כן, הייתי שמחה להיראות יותר כמוני, אבל בגדול, חוץ מזה שיש זוויות שאני לא יכולה לשאת – אני אוהבת את ההתבגרות. בואו, זה לא שאני מחכה להיות קשישה, אבל אני סבבה עם עצמי. עתי צעיר ממני ב-12 שנה, והוא המבוגר האחראי, כך שאני והילדים זה מסיבה אחת גדולה".

זוגיות

"תיתי ואני ביחד כבר 15 שנה. אני מזל סרטן ואני בנאדם זוגי. 95 אחוז מהחיים שלי הייתי בזוגיות ממושכת. לדעתי במצטבר הייתי שנה רווקה כל חיי, אז אני לא יודעת איך לתפקד לא בזוגיות. אחרי שנים של קורונה ומלחמות וילדים נראה לי שתיתי כבר לא יכול לשאת אותי ואת המגרעות שלי, אבל אין מה לעשות, אנחנו מחוברים – והוא נזכר כל הזמן כמה שאני מצחיקה ומגניבה וכיף לו איתי. ברור שיש שחיקה, בתקופות של מלחמה בכלל אין אינטימיות כי כל אחד ישן עם אחד הילדים שמפחדים לישון לבד. גם אי אפשר לצאת לדייט כי אף סבתא לא מוכנה לבוא באזעקות. אבל בסך הכל אנחנו חמודים, אנחנו טובים אחד לשנים ומכבדים אחד את השני. מצחיק לנו, וצחוק זה דבר מאוד חשוב בזוגיות".

חרטות

"אני תמיד אומרת שאין מה להתחרט כי כל דבר קורה בזמן שלו, אבל מצד שני קשה לי להפסיק לטחון לעצמי במוח מה היה קורה אילו. למשל, אם הייתי עושה ילדים קודם, כי אולי הייתי רוצה לעשות ילד שלישי? מצד שני, עד שהכרתי את תיתי בכלל לא הייתי בעניין של ילדים. אני שמחה שלא ויתרתי על כל מה שעשיתי עד אז, אבל אני מקנאה בתיתי שהוא אבא צעיר, הוא בן 42, והוא יוכל לנסוע עם שניהם לטיול אחרי צבא. מבחינת קריירה, בגלל שהכל קרה כל כך מהר ואחרי זה הייתי בשוק במשך הרבה שנים, קרה משהו קצת מוזר. ב-2006 הוצאתי אלבום קצת אחר, שנקרא 'בעדינות', ואנשים לא הבינו אותו. רצו שאמשיך עם השירים שעשיתי בניינטיז, אבל אני לא מתחרטת עליו לרגע".

ישראל

"אין לי הסבר למה שקורה פה. זה נורא עצוב וקצת מפחיד אותי כשאני חושבת על העתיד של הילדים. יש לנו דרכון קנדי, אבל אני לא רואה את עצמי באמת קמה ונוסעת, ומשאירה את אימא שלי פה לבד. האנטישמיות בעולם בשיא, ובסוף פה אני מרגישה הכי בטוחה. חוץ מזה, אני אוהבת להיות פה. אני ממש אוהבת את המדינה. אני מוכנה לעשות הכל בשביל המדינה, אבל המדינה לא מוכנה לעשות הכל בשבילנו. אני מרגישה בכאוס. קשה לי ממש עם מה שנהיה כאן, ממש שובר את הלב".

כסף

"אף פעם אין מספיק. להיות אמן בישראל זה לא הכי מגניב לאנשים כמוני. זה גם משהו שמעסיק אותי. יש חרדות קיומיות גם מהמקום הזה. בואי נגיד שתיתי ואני לא ירשנו דירות מאף אחד. תיתי עובד בעבודה טובה, אבל אצלי זה פחות יציב – לפעמים אני עובדת הרבה ולפעמים אני לא עובדת בכלל. אני מתפרנסת מקריינות, תיקלוטים, הופעות, אירוחי ניינטיז מגניבים ויש עוד כל מיני פרויקטים שעומדים לצאת – סדרה חדשה של בת אל מוסרי שאני משחקת בה, עונה שנייה ל'האחיין שלי בנץ' בחינוכית, אני עובדת על מופע 30 שנה ל'אדום' ויש לי שיר חדש שעומד לצאת. קורים מלא דברים, ואלמלא המלחמה אני מניחה שהם היו במצב יותר מתקדם".

מוזיקה

"סופסוף אני אמורה להרים את מופע המחווה של 30 שנה ל'אדום'. אני רוצה להרים מסיבת ניינטיז עם מלא אירוחים מגניבים. כתבתי גם שיר חדש עם יונתן ויינרייך, שנשמע הכי אני של היום ואני של הניינטיז ביחד. קוראים לו 'שיר טוב', והוא הדבר הכי טוב שעשיתי בעשרים שנה האחרונות. השיר הזה הוא ממש אני ונכתב מדמי".

משחק

"למדתי משחק בניסן נתיב במשך שנה ושיחקתי לראשונה ב'חסד מופלא', הסרט האחרון של עמוס גוטמן שיצא ב-1992, ובזמן אמת לא הבנתי את גודל האירוע. הייתה חוויה מטורפת. כולנו היינו מאוהבות בעמוס. אחר כך שיחקתי בכל מיני סדרות שאני אפילו לא זוכרת איך קוראים להן. היה איזה משהו עם נירו לוי ואיזו סדרה של חיים בוזגלו. שיחקתי גם בהצגה 'נשף מסכות' של יהושוע סובול על להקת רוק בזמן מלחמת המפרץ. כל כמה זמן יש איזה משהו. עכשיו יש את 'האחיין שלי בנץ' בחינוכית, שם אני משחקת את אימא של בנץ. ויש את הסדרה החדשה של בת אל מוסרי על הסיפור שלה, של מי שמגיעה מהפריפריה לתל אביב. אני החלק של התל אביב. נועה קולר משחקת את הבמאית, אני הצלמת, ואנחנו גם משחקות אקסיות – ואז נהיה מסיבמבה".

משפחה

"אימא שלי, תיתי, הילדים, אימא של תיתי והאחים שלו, הבני דודים שלי – המשפחה שלי זה הכי חשוב לי בעולם. זה הבית והשפיות, למרות שכולם מטורללים, אבל גם אני מטורללת. הילדים הם החיים שלי. את לילי ילדתי ביום הולדתי ה-40 – ולא בקיסרי! אורי נולד כשהייתי בת 44. אי לכך ובהתאם לזאת אני האימא הכי מבוגרת בכיתה, וזה פגז לי. אני אישית מאוד שמחה שחיכיתי עם זה, כי הספקתי לחוות ולחיות כמו שרציתי וחלמתי. עברתי לפאזת האימהות בול בזמן שהתאים לי".

נשיות

"הכי שווה בעולם להיות בחורה. אני מאוד אוהבת להיות אישה בעולם, יש לי מלא כוח, ובכלל לנשים יש המון כוח שלא היה פעם. האישה שאני הכי מעריצה בעולם היא אימא שלי – היא גם מלכת הסטייל, גם פצצת אנרגיה צהובה וגם אימא לביאה. היא גידלה אותי לבד, אחרי שאבא שלי מת כשהייתי בת 12 בתאונת דרכים איומה. היא עבדה קשה בשביל שיהיה לי הכל, האמינה בי ותמיד נתנה לי תחושה שאני הכי טובה בהכל – גם אם לא באמת הייתי. תמיד היו לה כוחות להוציא אותי ממקומות לא טובים, אפילו כשלא רציתי. הלוואי שהייתי רבע ממה שהיא".

נשמה

"לפני המלחמה עשיתי קצת טיפולי תחזוקה לנפש ולנשמה, אבל היום אני כבר לא עושה. איבדתי עניין, ועכשיו זה נראה לי דבילי. על מה אני אשב ואיילל, על המציאות? זה נראה לי מטומטם. זה בא אצלי בשלבים, אני אחת שאוגרת ולא משתפת וזה בסוף מתפוצץ אצלי בפנים, אבל אף אחד לא רואה".

סושיאל

"בגילי המופלג גיליתי את הסושיאל, ואני בשיא שלי! מי שמכיר אותי טוב יודע שאני מחפופה, שאני מצחיקה, שאני קומיקאית ושאני לא סותמת. במשך שנים היה פאסון של להצטלם בלי חיוך, ואז פתאום הבנתי שנורא אוהבים את התכונות האלה אצלי, וגם אני אוהבת, אז למה להסתיר? תיתי שכנע אותי לפתוח טיקטוק ולהראות אותי באמת. זה מחולק לקשקשת ברשת, למוזיקה ולכל מיני דברים שמשעשעים אותי. אני מקבלת מלא פידבקים מאנשים שמאוד אוהבים את השטויות שאני עושה שם. אני כוכבת נוער. סתם. אורי עוד לא בסושיאל. לילי פתחה אינסטגרם, אבל אני מנהלת לה אותו וחוסמת לה את מה שצריך. לא שאני באמת מבינה מה הולך שם. הם רואים כל היום יוטיוב שורטס, שעדיין לא הבנתי מה זה".

צילום

"למדתי צילום בקמרה אובסקורה צילמתי כמה אלבומים של חברים, הייתה לי תערוכה ועכשיו אני משחקת צלמת בסדרה חדשה. זה מצחיק, כי כשעשיתי את האודישן לא חשבתי להגיד להם שלמדתי צילום, רק אחר כך נזכרתי בזה. למרות שהדמות שלי היא של צלמת קולנוע, ואני באה מסטילס. אבל זה מאוד סימבולי. אולי מתישהו אעשה תערוכה נוספת, יש לי עוד המון מצולמים שלא חשפתי בפעם הקודמת. זה פשוט מצריך ממני הרבה, אבל זאת חוויה מטורפת".

רוקנרול

"זאת קלישאה, אבל יש בה מן האמת. אני לא מדברת על סקס, סמים ורוקנרול, אלא על וייב. מגיל צעיר ידעתי שאני ברוקנרול, ובזמן האחרון כולם ברגרסיה ובאובססיה לניינטיז – אואזיס, ריצ'רד אשקרופט וכאלה. פונים אליי מלא שרוצים מסיבת ניינטיז, וגם אני רוצה. יש געגועים לאירוע הזה שנקרא רוקנרול, אבל אני לא יודעת אם זה יחזור באמת להיות כמו שהיה פעם".

שאיפות וחלומות לעתיד

"יש לי מלא שאיפות כבר שנים, אבל אני עוד לא מגשימה אותן. למשל לנגן על גיטרה, אבל יענו לשיר ולנגן כמו שצריך. הייתי רוצה גם שיהיה לי אולפן ביתי ושאני לא אצטרך אף אחד. למדתי גם פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, כמעט סיימתי את התואר, אבל חסר לי קורס אחד ששבר אותי. כל כמה זמן אני מתקשרת לבדוק אם הנקודות עדיין קיימות, והן כן, אבל אין לי כוחות עם ההפרעת קשב שלי לחזור לסיים את התואר – למרות שהייתי רוצה. הייתי רוצה אולי להוציא גם רישיון – למרות שאם יצפרו לי על הכביש אז אני אלחץ ופשוט אצא מהאוטו. אני לא בנויה לעלות על הכביש המהיר ושמישהו ינבח עליי, אני אעלב נורא וארצה לפרוש מהנהיגה".

תעשייה

"אז היה ממש קשה להיות אישה בתעשיית המוזיקה, היום אני חושבת שלנשים יותר קל. היינו אז ממש מעט בנות, וכל הסצנה הייתה בנים. כל הדיבור עליי אז היה 'את חברה שלו, את לא עומדת בפני עצמך, את לא שווה כלום בלעדיו, את לא כותבת את השירים של עצמך, חמי (האקס המיתולוגי חמי רודנר, ר"ו) המציא אותך'. לא, אימא שלי המציאה אותי. וכן, כתבתי את השירים שלי. עבדתי מאוד קשה והופעתי כמו כולם ברוקסן, ופשוט החתימו אותי. זאת לא הייתה איזה קומבינה. באותה תקופה גם דגמנתי קצת, אז אמרו שאני דוגמנית שמנסה לשיר. כל הזמן הורידו וניסו לגרום לי להרגיש לא מספיק טובה, ואז הייתי צריכה להילחם ו'להוכיח' שאני שווה. מבאס. היום זה אחרת.

"היו אז הצקות והטרדות מיניות, שיום אחד אולי עוד אספר עליהן. כמה חפינות ישבן היו אז בסצנת המוזיקה. הרבה דברים שלא היו צריכים לקרות קרו אז, וזה היה בסדר, זה נחשב לגיטימי. וכן, גם בקרב שמות מוכרים. לא עשו לי שום דבר דרמטי, כי אני הייתי אחת עם פה. גם היום קורים דברים, אבל בניגוד לאז, היום זה לא לגיטימי. אז היית הולכת לפגישה עם מישהו חשוב בתעשייה, ואם הוא היה טופח לך על הישבן אז היית יודעת שיש לך סיכוי, אבל בפנים זה משתק אותך ואת רוצה להקיא. אצלי זה לא היה מעבר לזה. היו אז הרבה גברים סליזיים שהרשו לעצמם".