את לא חייבת להיות אמא: הספר שמנפץ מיתוסים על אימהות ואלהורות
האם מחיר האימהות היה שווה הכול? לא בטוח. האם את חריגה כי את לא רוצה ילדים? בטוח שלא. בספרה החדש "בכייה לדורות" שוחחה אורנה דונת עם נשים שמעיזות להודות: לא היינו צריכות להיות אימהות. ריאיון אמיץ
הספר "בכייה לדורות: חרטה על אימהות" שכב לי בתיק שבועיים. מדי פעם מצאתי מקום נעים לקרוא, אבל משהו עדיין עקצץ – יש כאן מסביב הורים, אנשים שמכירים אותי – מה הם יחשבו? שאני מתחרטת על האימהות שלי? שאני רוצה לשדל אחרות להודות בחרטה? החזרתי את הספר לתיק.
בסוף עשיתי את זה. קראתי את כולו, כמעט בנשימה אחת, ונתתי דרור לבליל של רגשות: חרדה, חמלה, עצבים, השתאות. ד"ר אורנה דונת, מחברת "בכייה לדורות" (הוצאת ידיעות ספרים), מודעת למטען הרגשי הנלווה לקריאת ספרה, ומודה בחיוך שהוא עלול להשפיע גם על מכירת העותקים. "זה מבהיל להחזיק את הספר בידיים, מי רוצה שהוא יהיה בסלון שלה? בספרייה? מי רוצה לגשת איתו לקופה? אבל זה בסדר, לא כתבתי אותו בשביל להתעשר", היא אומרת.
כבר קרוב לעשור שדונת עוסקת במיתוס ההורות המאושרת. ספרה הראשון, "ממני והלאה", עסק בישראלים שלא רוצים להיות הורים, ובספרה השני, שמבוסס על עבודת הדוקטורט שלה בסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, היא לוקחת את ניפוץ המיתוסים שלב אחד קדימה ומפרסמת שיחות עם 23 אימהות ישראליות שמתחרטות על כך שהביאו ילדים לעולם. "מישהי אמרה לי שרק בשיחות איתי היא יכולה לקלף את השכבות האלה, כי ביום יום היא לא תדבר ככה", אומרת דונת. "מה שמשותף לרבות מהנשים האלה הם המנגנונים הנפשיים של ההדחקה שאותם הן הפעילו כדי להתמודד עם החרטה הזאת. כחוקרת, הטריד אותי השימוש הפוליטי ברגשות. איך לקבוצה אחת – אלה שלא עושים ילדים – מצמידים חרטה ודאית, ועל חרטה בצד השני לא מדברים. זה לא שפגשתי אימא שמתחרטת, אבל היה לי ברור שזהו מצב קיים. אם אני יכולה לדמיין את התחושה הזאת, היא קיימת. אם אומרים שאימהות תשנה לי את החיים אז מותר לי לשאול – מי אמר שלכולם האימהות משנה את החיים באותו אופן?".
תופעת החרטה אצל אימהות היא נפוצה?
"אין לי מושג. אני כן חושבת שהתופעה נפוצה יותר ממה שאנחנו יודעים ורוצים לדעת. בוודאי מדובר לא רק ב־23 הנשים האלה ואם דבר קיים, בואו נדבר עליו. אני רוצה שהחברה תסתכל על עצמה ותקבל אחריות על כך שהיא גורמת סבל לנשים כשהיא דוחקת אותן לעבר אימהות. הורות היא הימור, אבל מדברים עליה במונחים של זכייה ודאית. משרטטים לכולנו את אותו מסלול, ולא משנה מה האישיות והטראומות והשמחות של כל אחת מאיתנו – כולנו צריכות להיכנס בשערי האימהות ואמורות לצאת מאושרות מפס הייצור הזה. כן, קצת קשה לנו ואנחנו סובלות וכותבות על זה בפייסבוק, אבל תמיד נגיד בסוף שזה הדבר הכי טוב שקרה לנו. ואני באה ואומרת – סליחה, לא. לא כולן מספקות את אותו סוף טוב".
לא אימא של אף אחד
"להגיד לך היום, במחשבה לאחור, שזה שווה את הסבל של שלושים שנה? חד, חלק, בטוח – לא, לא, לא … יום אחד קל לא היה לי בחיים. זה לא עניין של כסף. יום אחד קל בגידול הילדים לא היה" (מתוך "בכייה לדורות", דרורה, אימא לארבעה וסבתא)
אם התיווך של דונת בספר, ממש כמו בפגישה איתה במציאות, הוא נעים, צלול, ואוהב־אדם, הרי שקריאת המונולוגים של המרואיינות שלה היא חוויה מורכבת. האימהות בספר מתארות את הקשיים שכל אימא מכירה: אובדן החירות האישית, הזמן שכבר לא שלהן, רגעים של ייאוש פיזי ורגשי וקושי להכיל את הכול. אבל במקום המסקנה הרגילה של "זה שווה את הכול עם חיוך אחד של התינוקי שלי", הן מודות שאם היו יכולות להחזיר את הגלגל לאחור, היו נשארות "לא אימא של אף אחד". הן מתארות כיצד הן חיות בהסתרת העובדה הזאת מילדיהן ובתחושת בדידות קשה. גם לדונת לא תמיד היה קל להיחשף למילים האלה. "התמלול פירק אותי, היה לי קושי עצום לעבור יחד איתן את העובדה שהן חיות בחיים שהן לא רוצות לחיות", אומרת דונת. "ועם זאת, הן אומרות דברים יפים על הילדות והילדים שלהן, חלקן נלחמו במלחמות משמורת כדי לשמור את הילדים שלהן איתן. להתחרט על הורות לא אומר שלא אוהבים את הילד, זוהי חרטה על האימהות עצמה".
דונת מזכירה מרואיינת שמוצגת בספר כ"אחינועם". אחינועם מספרת כיצד התחושה שבתה תחווה את אותה גזענות שהיא חוותה כאישה עם עור כהה בישראל, כמעט שברה אותה. "היא מתארת מצב שבו היא יושבת ליד בת השלוש שלה באמבטיה, והילדה אומרת לה שהיא צריכה לנקות לה את היד יותר טוב, כי העור כהה והיא לא מצליחה להלבין אותו. מבחינתה, להיות אימא לבת שנראית כמוה, זה המשך חיטוט בפצעי הגזענות שהיא חוותה בעצמה. כל חייה היא חיכתה לרגע שתהיה אישה בוגרת ותוכל להתמודד עם הטראומה, והנה היא צריכה לעבור את אותן חוויות קשות שוב".
אולי המרואיינות שלך קצת מפונקות?
"לא. לרגע לא חשבתי שזה פינוק. אם את מרגישה שאת רוצה לבכות על חלב שנשפך, תבכי. נראה לי מסוכן יותר להכחיש את התחושות האלה כאילו הן לא קיימות".
הרבה לפני החרטה מגיעה ההתלבטות. דונת מצפה שבין רוכשות הספר תהיינה נשים שעדיין לא החליטו אם להיכנס למסע האימהות או לא. בעבר, כחלק מהמחקר שלה, הנחתה קבוצה של נשים מתלבטות והיא רוצה לפתוח עוד קבוצות ולהקים אתר, פורום סגור שבו הן יוכלו להתבטא.
הנשים שדונת פגשה בספר הן בנות גילים שונים, עם ילדים בני גילים שונים, עוסקות במקצועות שונים ומשתכרות בדרגות שונות של שכר. בהחלטה מודעת סירבה דונת להפוך את "בכייה לדורות" לספר על אימהות ענייה. "במחקר הזה השתתפו נשים שיש להן אמצעים, והן עדיין מתחרטות. ברור שיש דברים בסיסיים שאותם החברה חייבת לספק לנשים, אבל היעדר הדברים האלה, לא יכול להיות ההסבר היחיד לחרטה על אימהות. קיימת הנחה שאם תתנו לנו את כל התנאים ואת ה'כפר לגדל ילדים', אמצעים כלכליים וזמן, נהיה מסופקות ומאושרות באימהות. אז אני אומרת שלא. מחאת העגלות הייתה מבורכת אבל היא ממש לא חזות הכול".
יש כאן גם עניין חברתי. הפער בין הוולדנות הישראלית ליוקר המחייה הוא מקומם.
"אנחנו בין המדינות עם שיעורי הילודה הגבוהים ביותר ב־OECD, והסיבות ידועות, בין אם זה בגלל השואה, המשפחתיות או כל הסבר אחר. יתכן שבמקומות אחרים הלחץ מסיבי פחות אבל אין חברה שבה ההתייחסות לנושא שונה לגמרי"
הספר של דונת זכה לתהודה בינלאומית מפתיעה ביחס לז'אנר. עבודת הדוקטורט שלה הגיעה לידי עיתונאית גרמנייה שראיינה את דונת למוסף מדעי נחשב ועוררה סערה שעדיין נמשכת. "בשלב מסוים פנתה אליי עורכת מרנדום האוס והציעה לי לפרסם את העבודה כספר. מאז הוא כבר פורסם בשבע מדינות, ובשנה הקרובה צפוי לצאת בברזיל ובטורקיה. הספר יצא במקומות שבהם יש תופעת דה־פופולציה ואנשים עושים פחות ילדים, כמו בקוריאה ובמדינות סקנדינביה, ההפך מישראל. כסוציולוגית אני חושבת הרבה על הבדלי התרבויות האלה, אבל לדעתי, בכל המדינות עדיין התפיסה היא שחלק מלהיות אישה זה להיות אימא".
את רק ילדה קטנה
"מעט לאחר שילדתי את ילדיי התחלתי להבין לאיזה בור נכנסתי … כשהלילות הפכו לימים וכשהלכתי לאיבוד בחיפוש אחר 'האושר, הסיפוק, הלידה מחדש' שכולם דיברו עליהם, כשלא מצאתי אפילו קצה חוט למחוז הזה. תהיתי ביני לבין עצמי: או שמשהו לא נורמלי איתי, כי מחשבותיי אפילו לא התקרבו לתיאורים הענוגים האלה, או שכל היתר מצויים במנגנון הכחשה מהמתקדמים ביותר ומצויים בדיוק באותו מצב" (ברנדה, אימא לשלושה)
לכאורה דונת (40) היא בדיוק הדוברת שתנועת האל־הורות הישראלית זקוקה לה, אבל המיתוג "אל־הורי", שאותו טבעה בספרה הראשון, כבר פחות מדבר אליה. "אני מעדיפה לדבר על 'היעדר הרצון להיות הורים', כי כול מילה במשפט הזה חשובה לי", היא מסבירה. "במחקר הראשון שערכתי הייתה לי תחושה שאני היחידה במדינה שלא רוצה ילדים, עניין אותי אם יש עוד אנשים כמוני. היום מדברים על זה יותר".
לדונת, שנמצאת בזוגיות, מעולם לא הייתה התלבטות אם להפוך לאם. "ידעתי מגיל 16 שאני לא רוצה להיות אימא", היא מסבירה, "לא הייתה לי התלבטות אלא ידיעה שקטה וודאית. לא הרגשתי שזאת בעיה שאני צריכה לפתור. לחברה יש בעיה איתי אבל לי אין בעיה איתי".
איזו בעיה יש לחברה איתך?
"מאשימים אותי שאני שונאת ילדים ואני לא. זה לא שאני אוהבת ילדים באופן מיוחד, אני אוהבת את האחייניות שלי, אבל על ילדים באופן כללי אני לא יכולה להגיד שום דבר. אני מנסה, גם אם זה נשמע יומרני, להפחית סבל עבור ילדים שנולדים בלי שהמבוגרים נותנים על כך דין וחשבון ובטח להפחית סבל של נשים וגברים. להגיד שלא אכפת לי מילדות וילדים זה לא הוגן, לא נכון ומשתיק. היו לי סטודנטיות שנכנסו להריון או הפכו לאימהות ושמעתי שהן חששו לבוא להגיד לי שלום כאילו אכזבו אותי. לשמחתי, זה לא קורה עם אנשים קרובים".
דעות החברה על נשים ללא ילדים נגועות בסטריאוטיפים ובהתנשאות. "אם את אישה בת 31 שאומרת שאת רוצה להיות אימא – אין בעיה, כולם ידמיינו אותך עם תינוק על הידיים ויאמינו שתדעי לדאוג לצרכיו. אבל אישה שאומרת שהיא לא רוצה להיות אימא – ישר יתייחסו אליה כאל ילדה קטנה. יניחו שהיא אגואיסטית, חסרת אחריות, או שהיא רוצה להיות קרייריסטית. אם את לא רוצה להיות אימא, את צריכה להוכיח שאת מוצלחת במשהו אחר. אם את לא אישה למהדרין את צריכה להיות מוצלחת כמו גבר".
אימא טקסט פוליטי
"אני לא חושבת שאני מתאימה להיות אימא … אילו היה לי השכל והניסיון של היום לא הייתי מייצרת אפילו רבע ילד. כואב לי שאני לא יכולה להחזיר את הגלגל אחורה. אי אפשר לתקן את זה. לבוא ולהגיד – וואלה, עשיתי פה עוול נוראי – להם, לי, לחברה" (תרצה, אימא לשניים)
דונת נולדה ברמת השרון, היא בת שנייה לאם שעובדת בתחום המחשבים ולאב יועץ חברות. בילדותה לא ידעה מה היא רוצה להיות כשתגדל עד שגילתה את עולם הסוציולוגיה ובמקביל נחשפה לטקסטים פמיניסטים ששינו את חייה. "לקחתי קורסים במגדר ופתאום גיליתי שׂפה שהייתה חסרה לי. הפכתי להיות פעילה במרכז הסיוע לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית בשרון. היום הסיפור האישי שלי הוא כבר לא העניין. דם פוליטי זורם לי בעורקים, זה הדרייב שלי. הכול אני רואה דרך משקפיים סוציולוגיות, פמיניסטיות ופוליטיות".
האוריינטציה הפמיניסטית שלך היא הסיבה שגברים לא מופיעים ב"בכייה לדורות"?
"התוכנית המקורית כן הייתה לכלול בספר גם גברים. ראיינתי 10 גברים שמתחרטים על ההורות שלהם וגיליתי שגם אצלם התופעה קיימת. בסוף החלטתי שאין מקום בשבילם. גברים שלא רוצים להיות אבות אומנם לא פטורים לגמרי מהשיפוט של החברה, יתייחסו אליהם כאל אינפנטילים הלוקים בתסמונת פיטר פן, אך גם אין מהם אותה רמת ציפיות כמו מנשים, כחלק מהזהות שלהם. אין בהכרח משוואה של גבר=אבהות".
כמו שאת מזכירה בספר, לאבא עדיין יש חופש תנועה שלאימא אין.
"כן. קחי את המושג באנגלית, 'אימא שנשארת בבית', stay at home mom, הוא מראה עד כמה השפה מקרקעת נשים. גם השיחה על הנקה, מעבירים לנו מסרים כפולים – מצד אחד מעודדים או משדלים להנקה, אבל אז מעבירים את המסר שההנקה לא צריכה להיות מול הפרצוף, אז מה רוצים מאיתנו? שנישאר בבית, כי הכי נוח להשאיר אותנו שם. אני לא נגד הנקה או טוענת שמי שמניקה היא לא פמיניסטית, זה כמובן לא העניין. אבל ברור ששימוש בתחליף מלאכותי מאפשר יותר חופש תנועה, ומאפשר גם לבן או בת הזוג לקחת חלק בטיפול בתינוק".
זוג פלוס אפס
"אחרי הלידה הייתה לי תחושה שעשיתי טעות מאוד־מאוד גדולה … למה עשיתי את זה? מה היה לי רע קודם?" (מתוך "בכייה לדורות", הדר, אימא לשניים)
אחת ההתמודדויות המרכזיות שיש לנשים ולגברים שלא רוצים להיות הורים היא מציאת בת־זוג או בן־זוג שיש להם אופק משותף בעניין, שיוצאים לדרך משותפת מתוך נקודת הנחה שלא יתרבו ביחד. דונת מפצירה בכן לדבר על הנושא כבר בהתחלה. "שוחחתי עם לא מעט נשים וגברים שנכנסו לזוגיות מבלי לדבר על הנושא – בין היתר כי הדבר נתפס כמובן מאליו, שתהיה הורות מתישהו לאורך הדרך. זאת דילמה עמוקה מאוד והייתי עדה ללא מעט לבבות שנשברו", היא אומרת. ברשת הישראלית, בינתיים, אל־הורות הפכה לנושא לשיחה ערה – קבוצות פייסבוק מוקדשות לנושא, מתקיימים ערבי היכרויות של אל־הוריים, סוגיות שונות מועלות ונדונות, ומהצד השני כבר יש התקוממות. לאחרונה פרסמה העיתונאית סיון רהב־מאיר פוסט בפייסבוק, על כך שאולי היום, כשאירופה מונהגת על ידי אל־הוריים (מקרון, תרזה מיי ואנגלה מרקל), אנחנו צריכים לדאוג קצת יותר לחוסר החמלה שינשוב משם. דונת נוחרת בבוז. "אני לא נופלת מהכיסא מהמחשבה שלמנהיגי אירופה אין ילדים, לא חשבתי על זה אפילו עד לרגע זה. אני רוצה להגיע ליום שבו העניין בכלל לא יהיה מוזכר. אז לאלה יש ולאלה אין, מה העניין פה?".
האל־הוריים הם בעצם מיעוט שרוצה הכרה במסגרת שיח הזהויות החדש?
"אם אדם צריך לצאת מהעבודה בגלל שהחתול שלו צריך להגיע לווטרינר יראו בכך דבר פחות ערך לעומת מחויבות של הורה ואותי זה מקומם. בנוסף, הכול בנוי למשפחה ולא לאדם יחיד: אין דירות קטנות, רוב המוצרים מגיעים באריזות משפחתיות. הקפיטליזם מוכר לנו דימוי מסוים של משפחות, אבל משפחות יכולות להיות גם זוג בלי ילדים. עכשיו ברור שאפשר להגיד – למה אני משווה חתול לילד, אבל זה לא מה שאני אומרת. אני אומרת שיש לנו בחיינו דברים משמעותיים ואנחנו רשאים להיות אלה שיחליטו מה יהיה מרכז עולמנו״.
היום יש הורות יחידנית, חד־מינית, אולי הדרך אל האושר עוברת בחיסול הנורמטיביות ההטרוסקסואלית.
"אנשים המחליטים איך לחיות את חייהם בדרכם הם תמיד דבר מבורך. לגבי מי יותר מאושר, אני לא נכנסת לזה. בעשור האחרון יש תחרות מי מאושר יותר, מי חי יותר, הורים או לא הורים. הניחו לזה. העיסוק בכך גורם נזק גדול ולא מדבר אלי".
אולי אנחנו, ההורים, פשוט מקנאים בכם שאין לכם ילדים וחייכם מסעירים משלנו?
"חלילה לנו להתייחס להורות כאל דרך פחות מתוחכמת לעבור את החיים. אני מעריכה אימהות, נשים שהן אימהות צריכות לגייס יכולות מתחומים אחרים ולהפגין כישורים רבים, אם זה ניהול או יצירתיות, וזהו דבר שראוי להערכה רבה. אני פשוט לא בטוחה שהן תמיד יודעות מראש למה הן נכנסות".
צילום זהר שטרית
סטיילינג אלישבע ריוח
איפור ענת נוימן
תודה מיוחדת למירי קופרמינץ על הבית