איזה מכשפה: הסדרה המושלמת לחובבות המסתורין והקרינג'

אם מתעלמים לרגע מהממבו ג'מבו ההוליסטי והילדותי שלפעמים נדבק למונח "מכשפה", יש סיבה שכל כך הרבה אנשים אוהבים סיפורי מכשפות – זה כיף! וכשזה גם עשוי טוב זה חכם. הסדרה החדשה של מארוול, "אגתה לאורך כל הדרך" מנסה להיות גם כיפית וגם חכמה, וברגעיה הטובים ביותר היא הולכת על חבל דק בין שתי התהומות הללו בהצלחה רבה. למעשה, הרבה זמן לא ראינו סדרה כל כך מוצלחת ממארוול.

>> אסתי מ"המירוץ למיליון": "בשיא שלי שקלתי 115 קילו"

אולי טעיתם לחשוב שהמכשפה הכי אייקונית של מארוול היא וונדה מקסימוף, אבל מאז שתלתה את הגלימה וחזרה לחייה כאליזבת' אולסן, לא ראינו האופציה להשיב אותה מהמתים. עוד ב-"וונדה-ויז'ן", הסדרה הראשונה של מארוול, הכרנו מכשפה אחת שהתחבבה על הקהל במהירות של שיר בודד – אגתה הרקנס, בגילומה של קתרין האן. בפעם האחרונה שראינו את אגתה – וסליחה על הספוילר לסדרה מלפני שלוש שנים – וונדה לכדה אותה בתוך הראש של עצמה, שזה עונש די אכזרי לכל הדעות, על אחת כמה וכמה כשמדובר במכשפה בת 400.

ומסתבר שבכל הזמן הזה, אגתה שיחקה בתוך הראש שלה בסוג של סדרת בלשים סטייל "בלש אמיתי", מה שמוביל לאחד מהפרקים הראשונים הכי מוזרים שנתקלתי בהם. בצפייה ראשונית קשה להבין לאן הסיפור המוזר הזה הולך – הפרק מתחיל עם גופה, כיאה לסדרה בלשית, ושוטרת שהיא אגתה הרקנס (או אגנס) מנסה לפתור את תעלומת הרצח. החקירה שלה מובילה אותה לספרייה העירונית, שם היא מגלה שהדארקהולד – אותו ספר אפל שמכשפים ב-MCU כל כך אוהבים – הושמד ולא עוד. אליה מצטרפת הסוכנת ריו וידאל, שעבר ביניהן איזה חתול שחור (במקרה הזה, אולי מילולית) – והיא המכשפה שמנסה לשחרר את אגתה מהטריפ, אם כי על מנת להרוג אותה. כצפוי, מסתבר שאגתה היא לא המכשפה הכי אהודה בקהילת המכשפות. בהמשך אגאתה תנסה להחזיר לעצמה את הכוחות, ולשם כך היא מגייסת קבוצת מכשפות קטנה וסיידקיק קווירי.

יוצרת הסדרה ג'ק שייפר (ג'ק כמו קיצור לג'קלין) בנתה פה שפה קולנועית בוגרת יותר, ואישית יותר, מכל סדרה או סרט של מארוול. יש דם, יש עירום חלקי (כי בכל זאת, מדובר על מכשפות) ויש הומור שחור עם טיימינג קומי מעולה (היי אודרי פלאזה). ההומור כמעט תמיד קצת קרינג'י, ולפעמים קתרין האן טיפה מאלצת – ועדיין הצלחתי להישאב אל תוך עולם המכשפות שנשלף מדפי הקומיקס של מארוול. בשלושת הפרקים הראשונים שייפר, שיצרה גם את "וונדה-ויז'ן", מדגימה מה היא מסוגלת לעשות, ואין ספק שהיא יצרה משהו שמעולם לא נראה קודם ביקום הקולנועי של מארוול – סדרת מכשפות שלא מרגישה כמו סדרת גיבורי על, אלא כמו סדרת מכשפות ב-MCU.

"אגתה לאורך כל הדרך" | צילום: יח"צ דיסני+

גם הופעתם של אלמנטים של אימה – כמו קללה עם צורה דמונית גשמית, נזירות שטניות ואפילו אזכור למפיסטו בכבודו ובעצמו – הופכים את הסדרה לתמהיל מדהים של קרינג' ופאן. ובנוסף, היא לא עסוקה בלהסביר מה המשמעות של כל דבר שקורה על המסך, אלא נותנת לצופה לנסות להרכיב את התמונה בעצמו. מבלי להסגיר יותר מדי, אני חושב שרק בפרק הרביעי הצלחתי לראות חלק מהתמונה המלאה, וההמשך עדיין לא ברור לי. זאת לא סדרה שמנסה למכור צעצועים (למרות שבטוח נקבל כמה בובות פופ), אלא סדרה שבאמת מנסה לעמוד בפני עצמה. וזה כל מה שרצינו ממארוול.