למי קראת אבו גבר? רז הרשקו לא לבד. גם אני סבלתי כמוה

חגגנו סיום לאולימפיאדה שרק אפשר היה לחלום עליה: מדינת ישראל הקטנה שלנו קטפה שבע מדליות במגוון ענפים. לא נתפס. דמיוני כמעט, נכון? אבל הדרך, מה עם הדרך? אני רוצה לזרוק אתכן רגע 25 שנה אחורה לירושלים של הניינטיז. מגרש כדורגל אחרי הצהריים, כולם יורדים לשחק, עשרות בנים מכל השכונות הסמוכות. ואני.

>> המסע של ענבר לניר לפסגה: "השרירים שלי הם התכשיטים שלי"

בכל פעם שמעתי את אותו פזמון: "היי את, מה זה את בן או בת? חחח קלטו איזו בחורילה, אבו גבר. אם את בת תוכיחי, תורידי חולצה. אין לך מה להראות הא? שטוחה דיקט. אם את משחקת איתנו אנחנו לא מרחמים עלייך, אם את חוטפת פיצוץ שלא תרוצי לבכות לאמא. בחירה שלך".

תחשבו כמה ספורטאיות עילית איבדנו רק בגלל לחץ חברתי? ואני לא מאשימה אותן חלילה, אני מבינה אותן כל כך. האשמה והאחריות היא שלנו – הורים, מורות ומורים, מאמנות ומאמנים. תגידי את, כמה נשים את מכירה שעד היום נרתעות מלעשות ספורט בגלל חוויה משפילה בבית הספר?

 

הייתה להם בעיה רצינית. הייתי טובה מאוד, אז הם היו צריכים אותי איתם בקבוצה. גרפתי ניצחונות ונתתי הכל על המגרש, עם לב שבור ורגליים מדממות שיחקתי איפה ומתי שרק יכולתי, והם התחרפנו שאני מצליחה. וביננו, וואו, כמה פיצוצים חטפתי, כמה השפלות ספגתי, בכמה תנאים הייתי צריכה לעמוד כדי ששליטי מגרש האספלט הבלתי מעורערים של קטמון יאשרו לאגם הקטנה, המוזרה, אגם הבת, לשחק איתם כדורגל. וכשהם הסכימו המחיר היה גבוה. את הדמעות, אגב, שמרתי בדיוק כמו שהם אמרו, לחיבוק של אמא.

אבל לא כולן עקשניות (או טיפשות) כמוני. מעטות הבנות שמחליטות ומצליחות במודע לוותר על הנזיד העשיר והטעים שהחברה מספקת להן, ובוחרות בספורט מקצועני. תחשבו כמה ספורטאיות עילית איבדנו רק בגלל לחץ חברתי? ואני לא מאשימה אותן חלילה, אני מבינה אותן כל כך. האשמה והאחריות היא שלנו – הורים, מורות ומורים, מאמנות ומאמנים. תגידי את, כמה נשים את מכירה שעד היום נרתעות מלעשות ספורט בגלל חוויה משפילה בבית הספר? ואת? את מהנרתעות? מי זה היה שהוריד לך? ילד? ילדה? אולי בכלל המורה?

בהשתלמוית שאני מעבירה למורים לחינוך גופני במסגרת עבודתי במרכז מצמיחים, אני נתקלת כל הזמן בקשיים של המורים לזהות ולטפל במורכבויות החברתיות האלה.

נניח שילד צעק על ילדה שהיא שמנה מדי, רזה מדי, שעירה מדי, שהחזה שלה קטן או גדול מדי, או חבורת בנות מגחכת על בן שלא מתאים במדויק למודל הגברי שהחדירו להן לתודעה. מה המורה תעשה במקרה כזה? אם היא תגיד "לך למחנכת אחרי השיעור", מה המחנכת תעשה? ומה הילדים יעשו? הם כנראה ימשיכו לצחוק כי זה משתלם להם, הם מרוויחים הון חברתי בזכות התוקפנות – אז למה להפסיק?

אני רואה שעם מעט הכוונה וכמה כלים פשוטים ופרקטיים לניהול שיח רגשי בזמן השיעור, המורה פתאום מסוגלת לזהות תהליכים, להניע שינוי של הנורמות ולהפחית את ההתנהגויות המשפילות האלו. אני מוודאת שבפעם הבאה שה"ירידות" האלה יקרו, המורה תדע מה לעשות וגם התלמידים יבינו שזאת לא החברה שבה הם רוצים לחיות.

הזמנים משתנים ופלורליזם וליברליות הם מזמן לא מושגים באוויר, אלא מציאות חיה וקיימת של הזדמנויות שנפתחות עבור ילדות ונשים להגשים את עצמן (כמעט) בכל אשר יחפצו. איזה אושר. ועדיין, אני מדמיינת לי את רז הרשקו מסיימת יום אחר יום את בית הספר ומרגישה רע, מרגישה מוזרה ושונה ובעיקר לבד. אני חושבת גם על ענבר לניר שחיפשה כל דרך להסתיר את המתנות המדהימות שקיבלה – בדמות גוף שרירי וחזק. אני חושבת על הבושה שחשה בניסיון להוכיח את הנשיות שלה ולמצוא חן בעיני בחורים שהוסללו לדמיין אישה רק בצורה אחת.

ספורטאיות בגילים הצעירים מדווחות על השפלות שהן חוות מבני ובנות גילן, לרוב מכיתתן, אותם ילדים שחולקים איתן את השנים הקסומות של הילדות. לצערנו, לעתים קרובות מדי דווקא הכיתה הזאת הופכת להיות הסיוט של בנות שליבן נמשך לספורט, ובייחוד לתחומים שמזוהים עם בנים. הבנות עשויות לעבור מסכת שלמה של התעללויות, מהקנטות וירידות ב"צחוק" ועד לבעיות חברתיות ממשיות שעלולות להוביל לחרמות ונידויים. לכן אנחנו חוזים בתופעה מטרידה ומקוממת שגורמת לבנות רבות מדי לפרוש, למרות שהן נהדרות, מצוינות ומוכשרות.

אני צופה בדאגה בתופעת הנשירה של בנות מספורט תחרותי בגלל שהסטטוס לא מתיישב עם הדרישות החברתיות המקובלות. בנות מתפדחות לחשוף את זה שהן עוסקות בתחומי ספורט מסוימים, מתביישות במבנה גופן ומוותרות – ואנחנו המפסידים הגדולים.

זה בידייים שלנו לייצר חברת ילדים שמאדירה תעוזה, גיוון וחתירה למצוינות. עלינו לעזור לכלל הילדים לחוש שייכים ושייכות בלי קשר לבחירות ולהעדפות שלהם, לעזור לחזק את הקשרים החברתיים והבריתות ולשמור על המשאב הכי יקר שלנו – הילדים הרכים האלה, שאולי בעוד כמה שנים כל כך יאמינו ביכולות שלהם, עד שיביאו לנו, ובעיקר לעצמם, מדליה.

אגם שוסטר היא מנחה בכירה ומרצה במרכז מצמיחים, מפתחת פרויקט מצמיחים בספורט, שוערת נבחרת ישראל לשעבר ושחקנית קולנוע ותיאטרון. מרכז מצמיחים הוא הגוף הגדול בישראל להפחתת אלימות בבתי הספר, ופועל במאות בתי ספר ברחבי הארץ מדי שנה. פיתח לאורך עשרים שנות פעילות פרקטיקות חינוכיות עבור מורים והורים להפחתת סבל בכיתות הלימוד וברשתות החברתיות. במסגרת סדרת מחקרים וסקרים שערך המרכז בשנים האחרונות הובן שפרקטיקות אלו נמצאו ככלים יעילים מוכחים להתמודדות עם התנהגויות הרסניות של תלמידות ותלמידים.