יורים ובוכים: אביתר בנאי מצליח היכן שאריק ברמן נכשל

כשאלבום הבכורה של אביתר בנאי יצא הייתי בת 12. פחות הייתי בקטע של חגיגות בת מצווש, ויותר בקטע של FOMO מוזיקלי. לא היה אז ספוטיפיי, לא יוטיוב, לא אינסטוש ולא פייסבוק. אפילו לא היה אז איי.סי.קיו, שהגיע רק כמה שנים מאוחר יותר. בקיצור, היה הרבה יותר קשה לגלות מוזיקה ישראלית חדשה בלי סטרימינג ורשתות חברתיות, אבל הציד היה מתגמל בהרבה. את האלבום של בנאי גיליתי בסניף של טאוור רקורדס בקניון הגדול בפתח תקווה, ואני זוכרת עד היום את הצמרמורת שעברה בי שהאזנתי בו בפעם הראשונה. את התחושה שמצאתי יהלום שאיכשהו הוא גם מלוטש וגם מלוכלך בו זמנית. את השורות שנצרבו לי בעור, כמו "תשכבי על הרצפה בארבעים מעלות מאה אחוז לחות".

>> דניאל רובין: "אני מצליחה להביא במוזיקה שלי את החרא ואת כל מה שמדהים"

בנאי היה בערך בן 22 כשהוא כתב את "אקדח", אחד הטקסטים היפים והקשוחים שידעה השפה העברית, לצד עוד מיני יהלומים מלוכלכים ונוצצים כמו "תיאטרון רוסי", "תתחנני אליי", "כלום לא עצוב", "אבות ובנים", "יש לי סיכוי", ופייר, כל שיר שיצא מהאלבום הזה. מאז שהוא חזר בתשובה וגילה את האור, בנאי התרחק הכי רחוק שאפשר מהאופל, ברמה שאפילו התקשה להמשיך לבצע בלייב על הבמה שירים מהאלבום ההוא, כמו "אקדח".

"נגבי את האף, פתחי את הפה, אני בא עוד פעם, משחק אחרון ודי. אקדח קטן מהכיס נוציא ונדרוך, כדור אחד קצר בשקט, גוף הופך גופה. כולם בוכים, כולם בוכים. אמא שלך בוכה, אני רוצה את אמא שלי", שר בנאי, והמוח, הלב והגוף נכנסים לסחרור כל פעם מחדש שלוחצים פליי.

האם זה שיר שמתאר אונס ורצח? האם זוהי אנלוגיה מקפיאת דם למשהו אחר? עד היום לא באמת ידעתי. לרגל 25 שנה לצאת האלבום הנדיר ההוא, משחרר בנאי היום לפלטפורמות הסטרימינג את גרסת ההופעה החיה בקיסריה, יחד עם קליפ לגרסת הלייב של "אקדח".

"לאורך כל העבודה על המופע הזה, השתדלתי לא לגעת בטקסטים של השירים, אבל את השיר 'אקדח' לא יכולתי להשאיר ככה", הוא אומר היום, "הבנתי שאני צריך לנהל שיחה מול הטקסט ההוא ולהפגיש אותנו זה מול זה".

"השיר 'אקדח' מתאר מיניות שהשתלטה עליי, שמפילה אותי לתוך בור שחור של תאווה שיש בה עלבון ואלימות", בנאי שופך אור, "זה מקום שנקברתי תחתיו בעבר שלי, והיום אני מנהל מולו מערכת יחסים עדינה וחומלת. בור שחור שסופת טורנדו מתנהלת בתוכו. אני יכול לקפוץ לבור ולהיבלע ואני יכול לעמוד בחוץ, והאנרגיה הזאת יכולה להפוך לתנועה מלאה באהבה, ביצירה ובמיניות של אהבה. אני רוצה לתפוס את היופי, לחפון אותו בידיים להרוס אותו או אותי בתוכו. אבל היופי מבקש מרחק. מנצנץ וזורח מן הגוף. אי אפשר לגעת ביופי".

בנאי מנהל עם עצמו דיאלוג רגיש וחשוף, גם אם לא כזה שלגמרי ברור לנו עד הסוף. הוא עושה מישיר מבט אל תוך עיניו שלו עצמו ועושה זאת בתבונה ורגישות. דבר שמתבלט עוד יותר על רקע ההתבטאות המטופשת שיצאה מפיו של זמר אחר השבוע, הלא הוא אריק ברמן.

>> בבקשה ממך, אריק ברמן, אל תתנצל. אנחנו מתנצלות

אריק ברמן ב"סוכן תרבות" | צילום מסך: יוטיוב

ברמן, מוזיקאי אינטיליגנטי ומוכשר בסך הכל, ניתב את כישוריו ליצירת הפסקול המושלם לדושבאג המתחיל. זוהי אמנותו, זוהי אמונתו, זוהי זכותו. אין טעם לחזור על מה שאמר, אבל למקרה שאתן צריכות ריענון, ברמן מתבאס על מחאת מי טו, חסר לו "משהו מחבק ומכיל" ולמה אין מספיק "אנרגיה נקבית" (היש ניסוח דוחה מזה?). גם ההתנצלות שלו על דבריו כאילו נלקחה מהתנ"ך של הדושבאגז, ומנוסחת במילים "אני מתנצל *אם* מישהי נפגעה", במקום להתנצל על עצם הפגיעה עצמה.

גם בנאי וגם ברמן מוכיחים את כוחן של מילים, שלפעמים גם הן כמו כדורים של אקדח. כשהן פוגעות, הפגיעה יכולה להיות קטלנית. מי שאמיץ באמת, ושלא לומר – מכיל מספיק, לא רק יורה ובורח, אלא גם נשאר בסביבה לאסוף את הקליעים ולעשות נתיחת פוסט-מורטם.