אבא בא, סבא בא

מעת לעת במסגרת עבודתי אני רואה אותם: רובם נראים כאילו יצאו מאותו פס ייצור, שירתו באותה יחידה, אכלו מאותו מסטינג – והרבה. הכרס בגודל של חודש שישי, שביעי ויותר, מעידה על עשרות שנים של פיתות גדושות בכל טוב, קינוחים עשירים במיוחד, ופעילות של מיטיבי לסת במקום מיטבי לכת.

לבד מהכרס הם מצוידים ברובם ברעמת שיער מאפירה, או לחילופין בקרחת מבהיקה בנוסח קוז'אק הידוע. ברגע הראשון נדמה לך שזן חדש של סבאות נולד, אבל אחרי שאלה ממוקדת, מקסימום שתיים את קולטת שזה לא הסבא זה האבא. חלקם הפכו לאבות בשנית בפרק ב' וחלקם פשוט גילו את האבהות בגיל מאוחר יחסית.

למען הסר ספק: אין לי שום דבר נגד הורות מאוחרת. מן הסתם גם אני כבר לא אתוייג כאם צעירה. מה גם שמרבית הזוגות המבוגרים, או האמהות החד הוריות שילדו בגיל מבוגר יחסית הם הורים נפלאים ומרביתם חווים ילדות שניה עם ילדיהם במלוא מובן המילה.

מה שמקומם אותי זו לא התופעה הברוכה כשלעצמה, אלא יחס החברה אליה או אם לדייק, יחס החברה לאמהות מבוגרות לעומת אבות כאלה.

"היא נראית כמו הסבתא שלו"

ממש כשם שהדון ז'ואן המצוי – או "בעברית" מניאק – זוכה להערכה מצד חבריו בעוד שבחורה שמדלגת בקלילות בין מיטה למיטה זוכה לכינוי "שרלילה" במקרה הטוב וזונה ברע, הוא הדין לגבי אב בגיל מבוגר. לרוב הוא מתקבל בכבוד מלכים ואפילו בסוג של הערצה גברית. "שיחקת אותה אחי" , "יצאת גבר – גבר" הם רק חלק מהמחמאות שמורעפות על האב – סב.

לעומת האב המבוגר, אשה שהחליטה ללדת בגיל מבוגר מסיבות שונות זוכה ליחס מזלזל ואפילו משפיל. "תראו אותה – בגילה הייתי כבר סבתא" , "איך היא לא מתביישת ללכת עם הילד לבית הספר? היא נראית כמו הסבתא שלו" אלה הם רק חלק מהאמירות בהן נתקלת י' אם חד הורית לילדה מקסימה.

העובדה שי' משקיעה את כל נשמתה ומרצה בילדה שלה, העובדה שהיא מצליחה לגדל בת לתפארת חרף כל הקשיים אינה נחשבת כהוא זה. ברור שיש גם כאלה שחושבים אחרת, אבל בעלי הדעות הקדומות שנשמעות כאן, שם ובכל מקום עדיין מנצחות בגדול.

היחס השונה לגברים ונשים אינו נעצר שם. בעוד שרווקה מעל גיל 30 זוכה לכינוי רווקה זקנה כמעט אוטומטית, הרווקים באותו גיל ניצלים מהתווית הלא סקסית. הכי מרגיז שמשום מה הביטוי "נשוי/ גרוש/אלמן זקן" לא קיים. הרי רק הרווקים – במיוחד הרווקות – מזדקנים. כל היתר נשארים בני עשרים גם אם הם נראים כמו בני שמונים, מרוטים ועייפים.

אז מה השורה התחתונה? באמת שאין, זולת התקוה שאולי יום אחד הקדמה תגיע למחוזותינו ונהיה כאחד הגויים – לפחות בכל מה שקשור לנורמות, כללים ויחס הולם לפנויים ובעיקר לפנויות. אחרי הכול מדובר בחלק לא קטן בחברה הישראלית, אז תנו כבוד, הא?